מיתוסים, טקסים וסמלים
כשהחכמה העתיקה פוגשת את המדע החדש, מה היא יכולה ללמד את האדם בן-זמננו?
*מבוסס על הספר "מיתוסים, טקסים וסמלים" - פרננדו שוורץ
אנחנו חיים בעולם של עודף מידע ומחסור במשמעות. אנחנו יודעים יותר מאי פעם, ובכל זאת רבים מאיתנו מרגישים תלושים, כאילו משהו מהותי הלך לאיבוד בדרך. בספרו "מיתוסים, טקסים, סמלים" מציע פרננדו שוורץ הסבר מפתיע לתחושה הזו, וגם כיוון יציאה: המערב איבד את שורשיו המיתיים והרוחניים, אבל דווקא המדע המודרני, זה שלכאורה נחשב אחראי לאובדן, פותח היום את הדלת לגילוי מחודש שלהם.
שוורץ נשען על מסורת עשירה של חוקרים, ובראשם ארנסט קאסירר, מירצ׳ה אליאדה וז׳ילבר דוראנד, ומשלב אותם עם הוגים מעולם הפיזיקה והמערכות המורכבות כמו אדגר מורין ופריטיוף קאפרה. התוצאה היא הזמנה לחזור אל "החוכמה הנצחית", לא כנוסטלגיה ולא כדוגמה, אלא כדרך להבין את העולם, ולא רק לדעת עליו.
כשהמדע עצמו מערער על "המדע האובייקטיבי"
נקודת המוצא של הספר היא שהמושגים שהמדע של המאה ה-19 קידש כוודאיים מתערערים היום על ידי אותו מדע עצמו. החומר והאנרגיה הפכו לברי-חילוף, עקרון הסיבתיות איבד מתוקפו, והפיזיקה המודרנית גילתה שהצופה איננו רק עד מן הצד אלא משתתף במה שהוא צופה. כפי שמנסח זאת קאפרה, תפיסת המציאות החדשה מבוססת על הכרה בתלות ההדדית בין כל התופעות: הפיזיות, הביולוגיות, הפסיכולוגיות, החברתיות והרוחניות.
מכאן צומחת "פרדיגמה של מורכבות": עולם שבו הכל קשור בהכל, שבו גם חוסר הסדר, אי-הוודאות והטעות הם חלק מן החיים ולא רק תקלה שיש לסלק. ובאופן פרדוקסלי, זה בדיוק מה שאמרו מסורות העמים במשך אלפי שנים.
"בכל מאמין יש חלק שמטיל ספק ובכל ספקן יש חלק שמאמין" (אדגר מורין, כפי שמובא בספר)
לפייס בין ההיגיון והדמיון
אחד הרעיונות המרכזיים בספר הוא שההיגיון לבדו אינו מספיק. ההיגיון מבטא את עצמו באמצעות המושג, והדמיון באמצעות המיתוס. ההיגיון מפריד, מנתח ומזקק; הדמיון מחבר, יוצר ומאפשר להכיל את מה שנראה כסותר. כשהמערב בחר בהיגיון כדרך הבלעדית לידיעה, הוא התרחק מן היכולת לחיות עם פרדוקסים, ומצא את עצמו מחפש אידיאולוגיות מרגיעות שיגנו עליו מן המורכבות.
שוורץ מציע שני עקרונות שמלווים את הספר כולו. הראשון הוא "אחדות הניגודים" (coincidentia oppositorum): לא דואליזם שמעמיד את הטוב מול הרע במלחמה נצחית, וגם לא מוניזם שמוחק את ההבדלים, אלא ראייה של הקטבים כמשלימים זה את זה, כמו יום ולילה. השני הוא "החיפוש אחר המרכז": היכולת לעמוד בלב זוגות הניגודים מבלי לבחור צד באופן מוחלט. היוונים ביטאו זאת במקדש בדלפי, שבו חלקו האלים אפולו, המגביל והמסדר, ודיוניסוס, השופע והמציף, את "טבור העולם".
האדם כ"הומו סימבוליקום"
מה הופך אותנו לבני אדם? לפי הספר, זה לא כלי העבודה וגם לא השפה, שקדמו להומו סאפיינס. נקודת המפנה היא ההכרה במוות, לא רק כעובדה ביולוגית אלא כמעבר ממצב אחד לאחר. ברגע שהאדם החל לדמיין את מה שמעבר, נולדה בו היכולת לסמל, להכיר ב"משהו אחר" ולייצג אותו. במובן הזה, כפי שאמר אליאדה, ההומו סאפיינס הוא גם "הומו רליגיוזוס", האדם הדתי, ובלשונו של שוורץ "הומו סימבוליקום", האדם המסמל.
מיתוס: לא אגדה, אלא מילת אמת
במאה ה-19 נחשבו המיתוסים לביטוי של חשיבה "פרימיטיבית" ומבולבלת. המחקר האנתרופולוגי בשטח הפריך את הדעה הזו: האנשים שחיו לפי המיתוסים לא בלבלו בין חלום למציאות ולא בין מילים לדברים. עבור החברות המסורתיות המיתוס הוא סיפור אמיתי, סיפור המקורות, שמסביר כיצד נוצרו העולם והאדם, וממנו נגזרים הדגמים של כל פעולה משמעותית: עבודה, נישואין, חינוך, אמנות וייסוד ערים.
שוורץ מבחין היטב בין מיתוס לאידיאולוגיה. האידיאולוגיה היא חד-ממדית ופועלת בהיגיון של "או-או": אם רק צד אחד צודק, את הצד השני יש לבטל. המיתוס, לעומתה, פועל בהיגיון של "גם וגם", ומסוגל להכיל את הפרדוקסים של הקיום. כשמצמצמים את המיתוס לדוגמה אחת, הוא הופך לאידיאולוגיה, ואת התוצאות של תהליך כזה, מזכיר הספר, ראתה המאה העשרים במלוא חומרתן.
בהמשך לאליאדה, הספר מציג ארבעה דגמים בסיסיים שעליהם בנויים מיתוסי הבריאה בכל העולם: בריאה מתוך ביצה קוסמית, בריאה מתוך גופו של יצור קדמון, קרב בין אל לכוחות הכאוס, ונפילה או ירידה של האלוהות הבוראת. העובדה שהדגמים הללו חוזרים בתרבויות רחוקות זו מזו מעידה, לדבריו, על מבנים עמוקים ומשותפים לנפש האנושית.
לצד מיתוסי הבריאה ישנם מיתוסי הגיבורים. הגיבור, גבר או אישה, הוא מי שעובר את מחזור המבחנים ומשתחרר בדרך ממה שבו שטחי ומלאכותי. הטרגדיה היוונית, מזכיר שוורץ, לא נועדה רק לבדר: מטרתה הייתה שהצופה ייצא מן התיאטרון אדם אחר ממי שנכנס אליו.
הסמל: גשר בין העולמות
המילה "סמל" נגזרת מן היוונית, במשמעות של חיבור מחדש של שני חלקים של חפץ שנשבר, כסימן זיהוי. זה בדיוק תפקידו: לחבר בין רמות מציאות, בין הנראה לבלתי נראה, בין השמיים לאדמה. שוורץ מקפיד להבחין בין סמל לסימן. האות O בטבלה המחזורית היא סימן מוסכם בלבד; סמל אמיתי, לעומת זאת, אינו שרירותי, והוא נושא בתוכו משהו מן הדבר שהוא מייצג.
דוגמה יפה בספר היא המוות. אין לנו ידיעה ישירה עליו, כי כשנגיע אליו כבר לא נוכל לספר. לכן כל התרבויות ייצגו אותו בעקיפין: במסכה, בשלד, במומיה, אבל כמעט אף פעם לא בגופה, כי כולם יודעים שהגופה איננה המוות. היכולת לייצג את מה שאינו נוכח, את החסר, היא לפי הספר מה שמבדיל את האדם מבעלי החיים, והדמיון הוא הכלי שמאפשר אותה.
הטקס והחניכות: למות ולהיוולד מחדש
אם המיתוס מספר את סיפור המקורות, הטקס מחזיר אותם לחיים. באמצעות הטקס האדם מגשים על פני האדמה את הדגם הארכיטיפי, ומעניק לזמן ולמקום איכות וכיוון. החג, למשל, איננו רק זיכרון אלא חידוש של מה שהיה.
מקום מיוחד בספר תופסת החניכות. כל חניכות כרוכה ב"מוות" סמלי של האישיות הישנה ובלידה של אישיות הרמונית יותר, ולכן במסורות רבות היא קשורה לנחש, שמשיל את עורו ומתחדש. בכל חניכות אפשר לזהות שלושה שלבים: היפרדות מן הסביבה המוכרת, תקופה של בדידות ומבחנים, וחזרה אל הקהילה כאדם חדש. שוורץ מדגיש שהחניכות איננה לימוד אינטלקטואלי אלא תהליך של התחדשות פנימית, שאיש אינו יכול לעבור במקומנו.
העיר כמראה של השמיים
אחד הפרקים המרתקים בספר עוסק ב"גיאוגרפיה הקדושה". בתרבויות המסורתיות, ייסוד עיר היה בריאה מחדש של העולם. רומולוס חפר בור במרכז רומא, בנקודת המפגש בין שני הצירים הראשיים, ומעליו הקים מזבח, "טבור העולם". בסין בחן המייסד את תנועת השמש והצל לפני שקבע היכן תעמוד העיר, וגם טנוצ׳טיטלאן, בירת האצטקים, נבנתה סביב מרכז טקסי.
העיר היוונית שיקפה את שלושת העולמות: האקרופוליס, מקום המקדשים, קשור לעולם הרוחני; האגורה, מרחב המסחר והפוליטיקה, לעולם האנושי; והשדות ובתי הקברות שמחוץ לחומות, לטבע ולאבות הקדמונים. לפי שוורץ, עיר שמאבדת את אחד מהם מאבדת את האיזון שלה: בלי מרכז רוחני היא מאבדת את נשמתה, ובלי קשר לאדמה היא מאבדת את שורשיה. קשה שלא לחשוב על הערים שלנו היום כשקוראים את הדברים.
שבעה עקרונות לתפיסת עולם מחודשת
בפרק החותם מציע שוורץ כמה יסודות לדרך חיים שמשלבת את לקחי העבר עם הידע של ההווה:
לצאת מן הקיצוניות ולקבל את אי-הוודאות המטפיזית, מתוך פתיחות ודיאלוג בין אמונות שונות.
לא להאמין בשלמות של שום שיטה אנושית, ולהימנע הן מאופטימיות עיוורת והן מפסימיות פטליסטית.
לפתח ראייה כוללת של העולם שמכבדת את המגוון במקום לחפש אחידות.
לפייס בין ההיגיון והדמיון ולהיות "אדם שלם", שאינו דוחה אף חוויה של החיים.
להמציא מחדש את "דע את עצמך": להכיר את עצמנו דרך מקומנו ביקום ובתרבות.
להבין יותר מאשר לדעת, ולהחזיר לחיים את המסתורין, את הצבעים ואת ריבוי המשמעויות שלהם.
לדחות כל דוגמטיות, ולהישאר גמישים, פתוחים וצעירים ברוחנו, גם אחרי כל החוויות והסבל.
סיכום
"מיתוסים, טקסים, סמלים" איננו ספר שמבקש מאיתנו לחזור לעבר או להמיר אמונה. הוא מבקש משהו עדין יותר: לשנות את הדרך שבה אנחנו מסתכלים. לראות במיתוס שפה, בסמל גשר ובטקס הזדמנות להתחדשות. לזכור שהמסורת איננה אוסף של ערכים ישנים שזמנם עבר, אלא, כלשון הספר, גורם שיכול לחדש את תפיסת עולמנו ולתת משמעות "חדשה" לחיים.
ואולי זה המסר החשוב ביותר: בעולם שמשתנה כל הזמן, החוכמה איננה בידיעת כל התשובות, אלא ביכולת לעמוד במרכז, להכיל את הניגודים, ולהמשיך לשאול.
