שלושת מישורי התנועה בארץ ישראל

מהי המשמעות הייחודית של חיינו כאן, בחלקה הגיאוגרפית הזו של העולם, רוחשת התנועה והפעילות? מה עוד קרה וקורה כאן מעבר לקיומנו הזמני-העכשווי כבני אדם, שמשך חייהם קצר ממשך קיומה של האדמה? אילו סמלים גלויים לעינינו ואולי איננו קוראים אותם?

התנועה על פני האדמה

ארצנו נמצאת במחצית הדרך בין שני עמקי נהרות גדולים, מצרים וארם נהריים, שהיו מרכזים מדיניים רבי עצמה ומקורות של תרבויות רבות תנופה, ועל כן יש כאן הרבה מאוד שרידים. דרכים ראשיות בינלאומיות עוברות כאן ובהן צעדו צבאות, סוחרים ועולי רגל בני דתות שונות. אפשר לדמיין את העקבות שהותירו אחריהם: צבאות משוריינים הותירו חלקי כלים, אולי חללים; סוחרים איבדו מטבעות ודברי ערך אחרים; עולי הרגל הותירו שרידי מדורות וצמחייה שעלתה מתוך שיירי מאכל וגלעינים שונים.

מבט על שניים מן התלים הניצבים בצמתים של שתי דרכים ראשיות, תל חצור ותל מגידו, חושף מידע מעניין. תל חצור ניצבת על דרך הים בקרבת דרך המלך, ותל מגידו - בצומת של שתי דרכים מרכזיות: האחת מחברת את פניקיה ומישור עמק עכו עם דרך ההר המרכזית (מכונה גם דרך האבות); השנייה, מוליכה ממצרים לסוריה וארם נהריים בדרך הים. מיקום שתי הערים חזק הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה מסחרית.

תל חצור נחשב לתל הגדול ביותר בארץ ולעיר הכנענית החשובה והמוכרת ביותר, החל מהאלף השלישי לפני הספירה, ועד היום אין הסבר ברור לגודלה ולעצמתה. תל מגידו הייתה העיר המרכזית בעמק יזרעאל במהלך האלף הרביעי, השלישי והשני לפני הספירה. בתקופת הברזל, ברובו של האלף הראשון לפני הספירה, הייתה עדיין עיר מרכזית אך כבר היו מרכזים נוספים באזור שהתחרו בה. חצור מוזכרת בכתבי מארי (היא סוריה כיום) ובמכתבי תל אל-עמארנה במצרים. גם מגידו מוזכרת במכתבי תל אל-עמארנה.

בדומה לאותם נתיבים שנכבשו תחת רגלי צועדים שונים, אנו רואים כי אותם תלים נושבו שוב ושוב על-ידי אוכלוסיות שונות. בתל חצור נתגלו 21 שכבות התיישבות ובתל מגידו - 26 שכבות. שכבות התיישבות אלה נוצרו על-ידי עמים שונים, שבחרו כולם שוב ושוב באותן נקודות אסטרטגיות והקימו את יישוביהם על שרידי ההתיישבות הקודמת, שנחרבה לרוב במלחמה, לעתים תוך שינויים ארכיטקטוניים ולעתים כמעט ללא שינוי.

האם רק משום המיקום האסטרטגי-המסחרי-ביטחוני? האם רק גובה ונגישות לדרכים ולמים יכולים להסביר את המשיכה הזו?

בתל חצור אפשר לראות כי מקדש אחד (או ארמון פולחני) נבנה על קודמו, תוך הכנסת שינויים בכיווני השערים. מפליא עוד יותר לראות את האזור המקודש בתל מגידו. 13 שכבות התיישבות בנו את המקדש על גבי המקדש הקודם תוך הגדלתו, צמצומו, שינוי כיווני פתחיו, הוספת במה ועוד. בתקופות מסוימות נחרבה העיר כולה אך המקדש נותר שלם. איך אפשר להסביר זאת? האם אנרגטית יש שם משהו שניתן היה לזהות ושאותו יכלו לקבל ושאפו לשמר?

מירצ'ה אליאדה, חוקר בתחום הדתות וסופר[1] סוקר בספרו "תבניות בדת השוואתית" את ההירופאניות – ההתגלויות של קדושה בסביבות שונות. אותם עצמים, דוממים או חיים, מקבלים משמעות שונה עבור בני תרבויות שונות. למשל, העמים השמיים העריצו בשלב מסוים בהיסטוריה שלהם את הזוג האלוהי של אל הסערה והפוריות, בעל, ואלת הפוריות (החקלאית בעיקרה), בלית. הנביאים היהודיים התייחסו לזה כאל חילול קודש. מנקודת המבט שלהם, דרך הרפורמה של משה הם הגיעו לתפיסה נעלה יותר, טהורה ושלמה יותר של האלוהות. אך הפולחן של בעל ובלית היה גם הוא הירופאניה. הוא חשף את קדושת החיים האורגניים, הכוחות היסודיים של הדם, המיניות והפוריות. פולחן זה נמשך מאות שנים עד אשר הוחלף ב"צורה האלוהית" של אלוהים, שעלתה על "הצורה האלוהית" של בעל. הצורה החדשה קידשה את החיים וחשפה אפשרות רוחנית אחרת, שבה חיי האדם וגורלו היו בעלי ערכים חדשים.

חילופי המשמעות והמאבקים על שליטה במשמעות דתית או בהירופאניה מסוימת מוכרים לנו גם כיום בין דתות הספר - יהדות, נצרות ואסלאם. כל אחת מן הדתות מבקשת לחדש את ההירופאניה בדרכה שלה, על גבי אותן אבנים עצמן. אלפי שנים אחורה, וגם כיום. לא המצאנו דבר.

התנועה בשמים מעל

אם נרים את מבטנו מן האדמה אל השמים נראה עוד תנועה שעוברת כאן, במשך שנים, דורות ותקופות. בעונות השנה השונות ניתן לצפות בארצנו במיליוני עופות ממאות מינים שונים. אל מאות מיני העופות המקננים בישראל חוברים מאות מיני עופות אחרים הנודדים מאירופה ומאסיה לאפריקה, החולפים על פני הארץ בשתי עונות הנדידה. ישראל מציעה להם מגוון רחב של אזורים ביו-גיאוגרפיים ועושר במגוון מקומות חיות. אין עוד מקום בעולם שבו עופות דואים נסקרים בצורה כה מקיפה.

השבר הסורי-אפריקני משמש ציר נדידה מרכזי שנתי לציפורים, כלומר מסלולי הנדידה עוברים מעל הדרכים הראשיות הבינלאומיות של העולם העתיק, דרך הים, דרך המלך ודרך ההר. זוהי תופעת טבע משמעותית ביותר וקדומה, המעלה את השאלה, האם העופות החלו לנדוד בעקבות תנועת בני האדם או שמא תנועת העופות השפיעה על התפתחות האדם, שהיה בעל כישורים פחותים לחיים בג'ונגל ונע לסוואנות הפתוחות ומשם בעקבות העופות הנודדים?

כמו התנועה האנושית על פני הנתיבים העתיקים שנכבשו ברגליים, גם תנועת העופות בשמים, באותם נתיבים בלתי מסומנים (לפחות לא לעין האנושית), יכולה להיות הרמונית או מתנגשת. נראה כי בשנים האחרונות אנו מסקרים יותר את ההתנגשויות השונות, התנגשויות הרות אסון של עופות במטוסים והתנגשויות אינטרסים בין אנשי שמירת הטבע לבין דייגים.

מי היה כאן קודם? עופות מים נודדים או דייגי ברכות דגים? והאם ניתן "ללמד" שקנאים שמסלול מעופם צרוב במוחם מרגע שבקעו מהביצה? בשנים האחרונות מספקים לשקנאים דגים למאכל כחלק מפתרון מערכתי שיאפשר גם את המשך המעבר של העופות במסלול הקדום וגם את פרנסתם של בני האדם בענף זה. וזה עוד לא הכול.

התנועה מתחת לפני האדמה

ישראל נמצאת באזור פעיל מבחינה גיאולוגית, בעיקר בשל הימצאותה באזור מפגש של שלושה לוחות טקטוניים – הלוח האירו-אסיאתי, לוח ערב והלוח האפריקני. למעשה, ישראל נמצאת בחלק של הלוח האפריקני, ומתוכו על תת הלוח ישראל וסיני, שבינו לבין לוח ערב נוצר שבר המוכר בשם השבר הסורי-אפריקני. ציר האנרגיה המרכזי של ארץ ישראל עובר מצפון לדרום לאורך בקעת הירדן, שהיא חלק מהשבר. ראשיתו בצפון, בתורכיה, והוא מסתיים באפריקה באזור הימות. ים סוף, שבמרכזו עובר השבר הסורי-אפריקני, נמצא בין הלוח האפריקני והלוח הערבי, שמתרחקים זה מזה. במילים אחרות, גם האדמה מתחתינו נמצאת בתנועה מתמדת, ולא רק בהקשר אסטרונומי. רעידות אדמה קלות עד בינוניות החוזרות באזורנו משחררות כנראה את האנרגיה המצטברת בנקודות החיכוך של הלוחות הטקטוניים. בעודנו ממתינים לרעידת האדמה הבאה אנו הולכים וקרבים לשכנים אחדים, ומתרחקים מאחרים מבלי שנשים לב לכך.

מה יכול אדם אחד לעשות?

הפילוסופיה המעשית נותנת כיוון ודרך להתייחסות אל מה שקורה סביבנו. ראשית, היא נותנת פרספקטיבה. אנו חיים בנקודת זמן קטנה אחת, לא רק כבני אנוש אלא כאנושות בכלל. רב הנסתר על הגלוי כאשר אנו מנסים לפענח את המשמעות העמוקה של אירועים ותופעות סביבנו. ללא ספק, כשאנו חוזרים לפסוק מספר שופטים פרק ג', "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", אנו מבינים שהיה בזה משהו מיוחד ושונה, מפני שהרעש המתמשך במקום הפיזי שבו אנו חיים הוא רעש קונקרטי, רעש של תנועה ערה של אזור שאין בו מנוחה.

ניעזר בקונפוציוס[2] כדי להזכיר את האפשרות של כל אחד מאיתנו ליישר קודם כל את המחצלת שלו לפני שיפנה ליישר לאחרים. היכן שנראה חיכוך או התנגשות נפנה את מבטנו פנימה ונבדוק מהו החיכוך ומהי ההתנגשות בתוכנו. היכן שנראה מעוף הרמוני חוצה גבולות עם כיוון ומטרה, נשאף לחבור אליו. במקום תנועת צבאות, ולא רק במובן הפשוט, נוסיף תנועה הרמונית שיכולה להדהד בלבותיהם של כלל אחינו בני האדם. בתוך כל הרעש הנראה והנשמע, למעלה בשמים, כאן על פני האדמה ותחתיה, יכול כל אחד מאיתנו להיות פשוט אדם ולהוסיף יציבות, שקט והרמוניה באשר יהיה.

 *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם

[1]אליאדה, מ. (2003). תבניות בדת השוואתית. הוצאת נמרוד

[2]קונפוציוס (קונג פו צה). (1960). מאמרות. הוצאת ביאליק