בחירת נקודת המבט במציאות מטלטלת בין חושך לאור מנחות: ענת סלע, רינה בן-עמי בין אזעקה להפוגה, בין החורף לאביב, בין שקט לסערה, אנחנו חיים בין קצוות... מוזמנים.ות למפגש כדי לנסות ולפגוש את המציאות הנוכחית, קצת אחרת. נברר יחד מה באמת בשליטתנו ומה לא ואיך לבחור עמדה פנימית יציבה גם בזמנים סוערים. מפגש בגובה העיניים עם כלים פשוטים להמשך שבוע שקט (לפחות מבפנים). מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

איזו תקשורת יש לנו - עם עצמנו, עם האחרים? באלו מלים אנחנו משתמשים? מנחה: ענת סלע הכל נמצא בתקשורת, סוגים שונים של תקשורת: מרומזת, משתמעת, ויזואלית, מילולית, צורנית… ואנו, במידה רבה יותר או פחות, משדרים וקולטים מסרים בדרכים מגוונות. עד כמה אנחנו מודעים למניע ולמטרה שלנו בתקשורת? עד כמה אנחנו כנים באשר למה שאנו מנסים להשיג באמצעותה? במפגש אנו בוחנים יחד את החוויה היומיומית שלנו, את התקשורת הבינאישית ואיך הפילוסופיה כגישה לחיים יכולה להעצים ולטייב אותה. הפילוסוף שוחר את הטוב, התרגול שלו הוא לתת את המילה המעצימה והמרחיבה מהמקום הגבוה ביותר בתוכו. וכשאין לו גישה אל המקום הזה, שתיקה שווה זהב. מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

מסע בעקבות סמל מנחים: ענת סלע, אלי מור לפני "עם כלביא" ו"שאגת הארי", הופיע האריה בתרבות העברית כדמות רבת עוצמה, בעלת נוכחות המעוררת יראה, סמכות ואיום גם יחד. מכון הרמס לחקר האדם מזמין אתכם למפגש שבו נעקוב אחר הופעתו של האריה במקורותינו והמשמעויות הסמליות שלו מימים קדומים ועד עצם היום הזה. נבחן כיצד דימוי חי ממשיך לפעול בתודעה ונברר איזה אריה אנחנו עכשיו מבקשים לשים במרכז? מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

יציאה אל הלא נודע דרך העולמות המדומיינים של ז'ילבר דוראנד מנחה: ענת סלע הזמנה להתבונן פנימה, לשחרר הנחות מוקדמות ולדבוק רק באחת - שזה אפשרי. אפשרי לצאת אל הלא נודע עם שאלה פתוחה ועמומה ולמצוא רמז, אם לא תשובה. באמצעות שיח סוקרטי, קלפים ושיתופים, מתרחשת הצצה לעולמו של ז'ילבר דוראנד, פילוסוף, אנתרופולוג ותלמידם של בשלאר ושל יונג, שחקר את המבנה האנתרופולוגי של הדמיון הסמלי. המיינד שלנו, אינדיבידואלים, קבוצות ועמים, קולט את המציאות דרך מבנים והעדפות מסוימים. איתנות פנימית והתפתחות מתאפשרים על ידי יציאה מהמבנה הספציפי אל מרחב שלם יותר. לקבוצות עד 20 משתתפים משך – 75 דקות מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

מה תפקיד המלים בחיים ובתרבות שלנו? וכיצד משפיעה בחירת המלים את המציאות ועל התפישה שלנו את עצמנו? מתוך הפודקס "מעבר" (ראיינה: נועה סלפטר דקל) שיחה עם ד"ר ענת סלע על השפעת המילים, על הקשרים האנושיים שאנחנו מנהלים.ות ואיך אפשר להעביר מסר קשה בצורה מכבדת. על האפשרות להוביל שינוי באמצעות מילים ועל היכולת וההכרח להחזיר למילים משמעות, כוונה ואמונה. מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש'הרצאה בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

הדמיון הסימבולי כבסיס להתחדשות האדם והתרבות "בעולם חסר השורשים שבו אנו חיים, קשה להכיר בעקרונות המהותיים אשר אפשרו בעבר לאדם לתפוס את המורכבות של המציאות בלי ליפול לאינטלקטואליות יתירה" כך כתב פרננדו שוורץ, המייסד והמנהל הבין-לאומי של מכון הרמס, בספרו "מיתוסים, טקסים, סמלים - אנתרופולוגיה של הקדושה". הספר מוקדש לקורא המבקש לגלות כיצד איבד המערב את השורשים המיסטיים והרוחניים שלו, וכיצד דרכי ידיעה חדשות יוכלו לסייע לו לגלות מחדש את המסר של התרבויות העתיקות. אותן דרכים חדשות, המיוצגות בעיקר על ידי האסכולה המיתוגרפית[1], על ידי החוקרים ארנסט קאסירר, מירצ'ה אליאדה וז'ילבר דוראנד - מעניקות לאדם של היום הזדמנות יוצאת-דופן להיזכר במקורותיו, ומציעות לו לשוב באופן מודע למורשת החוכמה המצויה בהן. חוקרים אלו הציגו לחברה מחדש את החזון המערכתי של האדם, את הדמיון ואת הקדושה שאינה תלוית מערכת דתית-הלכתית כלשהי. מנקודת מבטם, המסורת אינה אוסף של ערכים ישנים שאבד עליהם הכלח, אלא גורם שיאפשר את חידוש תפישת עולמנו, גורם שיש בו כדי לתת משמעות "חדשה" לחיים. המאה ה-21 זוכה להתחדשות גם בתחומי המדעים. יש אשר משמיעים קול צנוע יותר, וודאי פחות, וזה פותח מחדש את השער אל הקדושה, במובנים עמוקים ועל-דתיים. כדי לרדת לעומקם של דברים, עלינו לגלות את היחסים ההדדיים בין תחומי הדעת השונים, מבלי לאבד את נקודת המבט ההוליסטית. נסביר זאת באמצעות המושג, שאנו באקרופוליס החדשה, מתייחסים אליו בגישה לתרבויות השונות כאל "זר הפרחים של האנושות". אותו זר אינו נותן עליונות לאף אחד מהפרחים, או מהתרבויות, ולא מנסה לפרש תרבות אחת באמצעות אחרת. באותו אופן, הגישה הרב-תחומית למחקר אינה יוצאת מתחום דעת אחד בעודה משעבדת אליה את האחרים. דרישתה של מגמה רב-תחומית אמיתית היא להתחזק בגורמים הגדולים והמשותפים לכל התרבויות, תוך כיבוד המגוון שלהם במרחב ובזמן. מדובר בהשלמה ולא במידור. נקודת ההשתלבות - הבית האידיאלי של מחקר חדש זה - תהיה האדם, בהיותו צומת של משמעויות. מדעי האדם כוללים את הכלכלה, האנתרופולוגיה, הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, הפילוסופיה, ההיסטוריה, ההיסטוריה של הדתות, האתנולוגיה, הבלשנות, הפסיכואנליזה ועוד. כל אלה מתייחסים לאדם, להתנהלותו ולתוצריו. בכולם, החיפוש אחר המשמעות הוא בסיסי. אם כן, גישה רב-תחומית מחייבת תפיסה פתוחה, רב-ממדית ומורכבת של האדם. זוהי "הרוח האנתרופולוגית החדשה" שמקדם מכון הרמס למדעי האדם. המכנה המשותף ההכרחי למחקר רב-תחומי הוא הדמיון. כדברי דוראנד: "אותו סוג של מאגר סימבולי שבאמצעותו האדם מאשר את נוכחותו ומבטיח את התקשורת שלו". מובן שלצד הדמיון יש לטפח את ההיגיון הבריא ולשאוף להרמוניה בין השניים. המציאות, לעומת זאת, מראה כי ההיגיון המפריד, זה המדגיש את השוני ויוצר העדפות, שולט בתרבות ומביא את האדם לקצוות של מטריאליזם ואגוצנטריזם. ז'ילבר דוראנד (1921-2012) היה אנתרופולוג, פילוסוף, סוציולוג וחוקר מיתולוגיה, וחסיד אומות עולם; תלמיד של יונג ושל גסטון בשלארד; וחבר בתנועת "הבונים החופשיים". בתקופת מלחמת העולם השנייה שימש כמפקד רשת המחתרת הצרפתית "גאליה", שהייתה חלק מתנועת ההתנגדות לכיבוש הנאצי (הרזיסטנס). בשנת 1947 הוא החל לחקור את המבנים הסימבוליים של הדמיון ואת האופן שבו התודעה מארגנת את הדמיון ויוצרת סדר מתוך כאוס. לא ברור אם יש לו ממשיכים באקדמיה, אך חברי מכון הרמס לומדים את התיאוריה שלו וממשיכים לחקור אותה. פרננדו שוורץ פיתח סכמות ותרגילים על בסיסי התיאוריה של דוראנד, ובכך ממשיך לפתח ולעבד אותה ליישומים פרקטיים. ז'ילבר דורנאד תבע את המושג מדומיין כדי לתאר את עולם הדימויים ואת הקשרים ביניהם. הוא טוען שאת הדימויים הללו והקשרים ביניהם אנחנו מפעילים באמצעות אחת מתוך שלוש "מערכות הפעלה" מנטליות שונות, שאינן חופפות זו לזו: היומית, הלילית והסינתטית. אלה הן שלוש ממשויות שונות המאפשרות לנו לעבד את הדימויים ולטפל במידע הסימבולי. שוורץ יצר סכמה המציגה את התוכניות על פני מעגל, אשר חצוי לשניים באמצעות קו מאוזן. בחלק העליון נמצא את הדמיון היומי ודימויים המתייחסים לזמן בשני אופנים: הזמן המאיים והבולע, והזמן המנצח. בחלק התחתון נמצא את הדמיון הלילי על שני קצותיו: לב הלילה האפל והמיסטי, וזמני המעבר של שחר ודמדומים. המושגים המרכזיים שמציע שוורץ לעבודה עם הסכמה הם: הבחנה (דמיון יומי), ערפול (דמיון לילי – אמצע הלילה) וסינתזה (דמיון לילי – בשחר ובדמדומים). כל אחד מסוגי הדימויים מחולל משהו מסוים, מאפשר משהו, מונע משהו אחר. למשל, כאשר מרבים להשתמש במילים "ברור", "מובן מאליו" וכדומה, מתאפשר דבר אחד (יומי), ואילו מילים כמו "ועם זאת" ו"חשיבה אנלוגית" ייקחו אותנו למקום אחר (לילי). אין רע או טוב, ואין עליון יותר ונחות יותר. כאשר ההכרה האנושית במצב בריא, עליה לנוע במעגל בתוך שלוש תוכניות אלו. אם ההכרה לא משיגה את התנועה המעגלית בתוכניות אלו, נמצא פתולוגיה, או קיצוניות מסוג מסוים. כאשר אדם רואה הכול רק שחור או הכול רק לבן, יש בעיה, מסביר שוורץ, כי או שאנו איתו או שהוא ירצה להרוג אותנו. הרעיונות המרכזיים שמציג דוראנד מתיישבים עם תפיסת מכן הרמס, ולא פחות מזה עם התרגול של פילוסופיה כדרך חיים יום-יומית: · יש צורך לשקם את הדמיון באמצעות מיתוס, קסם, אלכימיה, אסטרו-ביולוגיה, השתתפות פעילה, חשיבה קדם-לוגית ורטוריקה. · אנחנו פועלים ומופעלים על ידי קטלוג של סמלים. האם יש לנו הכרה בתוך זה? אקטיביות? תנועה של חיים והתחדשות? · יש צורך בפילוסופיה חינוכית חדשה המכריזה על הומניזם שבמרכזו הדמיון ופעולותיו. רטוריקה היא הדיאלקטיקה האנתרופולוגית המתווכת ופותחת את שערי הדמיון. הדמיון הוא המקור העילאי של התודעה, הלב הפועם של הנשמה. דוראנד חותם את ספרו "המבנים הסימבוליים של הדמיון" במילים אלה: חשבנו שזו לא תהיה יוזמת-שווא לפילוסוף לציית לנבואה הקדומה, ושוב להסב את תשומת הלב של האחווה לפנטסטי ולעיסוק במוזות. מה היה מסע ארגונאוטס ללא הלירה של אורפאוס? מי היה שומר על הקצב עבור החותרים? האם בכלל הייתה קיימת גיזת הזהב? [1] המונח מיתוגרפיה מחבר למעשה בין מיתוס לגיאוגרפיה בייצוגים סמליים. למשל, מפת העולם כתלתן כשירושלים במרכזו, של היינריך בונטינג (1594). *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם מקורות: Durand, G. (1992). The anthropological Structures of the Imaginary. Boombaba Publications Schwarz, F. (2011). Mitos, ritos, símbolos: antropología de lo sagrado

מה אם ההתפרקות שאנו חווים עכשיו במדינה, היא רק צירי לידה המבקשים להכין אותנו לשלב הבא? וכיצד סיפור חייו של חלוץ שהגיע לבנות את ארץ ישראל במחצית המאה הקודמת, יכול לסייע לנו ליצור היום קשר וגשר בין עבר לעתיד? בטקס המשואות ביום העצמאות הועלו על הנס החלוצות והחלוצים של ישראל, בעבר ובהווה, אלה שפרצו דרך, הפכו רעיונות למעשים, חלומות למציאות. פגשנו ביניהם את: פרופ' אבי ריבקינד מחלוציי רפואת הטראומה, ד"ר חתאם חוסיין המובילה מחקר קליני חלוצי בנושא זיהומים, סיון יערי שהקדישה את חייה להטמעת חדשנות טכנולוגית ישראלית בכפרים מרוחקים באפריקה, כדי להתניע התפתחות כלכלית ודרך לצאת ממעגל העוני והנערה אופק ראשון יוזמת "סיירת חרם" שהפכה את חווית החרם החברתי הקשה שחוותה למקור שליחות וכוח. אבל בשוטף, ביום יום הסוער והמתוח שלנו קל לפתח ציניות - מה לה לאותה רוח חלוצית מפוארת ולמדינה שנדמה לא פעם שהיא הולכת ומתפרקת? כשדברים מתפרקים, זה מרגיש נורא. האדמה מתחת לרגליים רועדת ואנו מרגישים שאנו מאבדים אחיזה בכל מה שהיה מוכר ובטוח עבורנו. אבל האמת היא שאין דבר בעולם שנישאר כמו שהוא לנצח - כל מה שנולד, חי ובסוף מת ומשנה צורה. אז במחשבה שניה, כמו האדם, כך גם העם או המדינה - אולי אחרי 75 שנות תקומה, אנו בסיומו של שלב בחיי המדינה (נגיד שסיימנו עם גיל ההתבגרות) ומה שאנו חווים כעת הם צירי הלידה של השלב החדש... זה משנה את כל נקודת המבט, כי אז יש מצב שחלוציות היא בדיוק התפקיד שהכי נדרש עכשיו. אז הלכתי ללמוד קצת על חלוציות דרך סיפור חייו של אחד מהחלוצים הוותיקים בארץ שעדין חי בקיבוץ מעגן. אמנון בן-שושן שמו. אמנון הוא אביו של איתי בן-שושן, תלמיד ומורה בסניף תל-אביב כבר הרבה שנים. אמנון נולד בשנת 1925 בעיירת נמל קטנה במרוקו וגדל כילד רביעי, מתוך תשעה, בבית יהודי מסורתי ששם דגש על חינוך והשכלה. אביו עסק במסחר ולא חסר לו דבר. ובכל זאת, כשסיים את לימודי התיכון התעורר בו רצון לעלות לארץ ישראל ולהתגורר בקיבוץ. הוא מצטרף לגרעין קטן של צעירים שנשלחים לבית ספר חקלאי בצרפת, וכדי לקבל את הסכמת הוריו, הוא מבטיח להם (ללא כוונה של ממש לממש הבטחה זו) שכשיגיע לארץ ישראל, במקום ללכת לקיבוץ הוא יעבור להתגורר אצל אחת משתי דודותיו בירושלים (אחת מהן היא אימו של הסופר א.ב. יהושע). הוא נפרד ממשפחתו, עוזב את מרוקו, מקבל הכשרה חקלאית בצרפת, עולה על אוניית משא לארץ ישראל, נתפש בחופי הארץ ונשלח למחנה מעצר של מעפילים בקפריסין. שם הוא לומד עברית והגנה עצמית וגם עושה בחירה לא צפויה - מוותר על הקיבוץ הדתי לטובת חצר כנרת שתושביה יוצאי הונגריה ורומניה. לקיבוץ הוא מגיע בתחילת 1948 ומשתתף בהכנות ובלחימה בחזית עם הסורים. כשקמה המדינה הוא החל לעסוק בכל מה שנדרש כדי להכין את האדמה לחקלאות ולבנייה, גם כשהמשמעות היתה שחייו היו בסכנה. הוא פוגש את אסתר, עולה חדשה מהונגריה, הם נישאים ונולדים להם שני בנים. בשנת 1952 אמנון מתמנה למדריך של חבורת נוער ממרוקו, ומלווה אותם עד לגיוסם לצבא. לאחר מכן הוא מבצע תפקידי ניהול שונים במעגן, ובשנת 1961 נשלח לבדו מטעם איחוד הקבוצות והקיבוצים לאלג'יריה. שם הוא אחראי על לימוד עברית, הכנת מדריכים למחנות עולים והברחת יהודים. כשאלג'יריה מקבלת את עצמאותה, הוא עובר לתפקיד אחר בפאריס, ובני משפחתו מצטרפים אליו. שנתיים מאוחר יותר הם חוזרים לקיבוץ מעגן והוא מתמנה כגזבר ולאחר מכן כמרכז משק. בשנת 1968 הוא נפצע קשה בפיגוע ירי, אבל גם זה לא עוצר אותו - כשנולד הצורך לפתח את עסקי התיירות של הקיבוץ, הוא מתמסר גם לתפקיד הזה. סיפור חייו של אמנון הובא כאן אמנם בקצרה, אך גם מהמעט הזה ניתן לחלץ שני דברים מרכזיים שהניעו אותו – המשמעות והאהבה לאידיאל הציוני היהודי ולאידיאל החלוצי החברתי. עם זאת, אלה שני מנועים שיכולים לאפיין חלוצות וחלוצים נוספים בתחומים שונים של החיים. זה מתחיל מחזון, רצון או חיבור לרעיון שאדם מצא בו משמעות שהיא מעבר לאני הפרטי, מעבר לצרכיו האישיים או לצורכי משפחתו ו/או חבריו. זה ה'למה' שלמענו יחיה, כמו שאמר ניטשה: "אדם שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'"[1]. לא משנה מה היו נסיבות החיים, שום דבר לא עצר את אמנון בדרכו - עזיבת מולדת ומשפחה, שיבושים בתוכניות או מלחמה, עבודה קשה או תפקידים חדשים שלא ידע אודותם דבר... וגם לא פציעה קשה שכמעט ושלחה אותו מהעולם. כשה'למה' נוכח בעוצמה הוא יכול להפוך לשליחות, ואז ה'איך' הוא רק שלב זמני, מדרגה אחר מדרגה בדרך למטרה. אך כדי שזה יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, נדמה שמרכיב חיוני נוסף הוא אהבה. שכן, הדרך הזאת מבקשת התמסרות מלאה. זה לא יכול להיות בערך, או על יד. היא מבקשת הכל, ואת הכל אפשר לשאת ואת הכל אפשר להעניק כשישנה אהבה. האהבה היא משאב, כוח טבעי שמעניק לנו רוח גבית המאפשרת לעשות את כל מה שנדרש - לצאת מהמקומות המוכרים, הידועים והבטוחים ללא היסוס, ללכת אל הלא נודע, למלא כל תפקיד שנדרש וגם להתמודד עם כל קושי שמופיע בדרך. אז חלוציות היא לאו דווקא פעולה הירואית אחת שנעשית בזמן נתון, אלא אולי יותר רצף של בחירות ופעולות, קטנות כגדולות, שעושה האדם וממשיך לעשותן מתוך אמונה בדרך המבקשת להוסיף טוב לעולם, לעשות משהו למען אחרים. אולי לא תמיד אחרים יוכלו להבין את הבחירות והמעשים של החלוץ, ואת התמונה המלאה אולי רק הזמן יגלה. אך בכל פעם מחדש הוא ימשיך לבחור, לעשות, לנסות ולהתנסות, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. לעתים הוא נכשל ונופל, אך בעיקר הוא קם מחדש על רגליו, מנער את האבק מבגדיו, לומד וממשיך הלאה... בסבלנות ובהתמדה, לאורך זמן. אם כך, נדמה שחלוציות היא היכולת האנושית לחלץ מתוכנו מעלות אנושיות רדומות במידה כזו או אחרת, כמו: כוח רצון, אהבה, נחישות, אמונה וכדומה, שיאפשרו לנו לא פעם לחלץ את עצמנו מתוך שקיעה בנסיבות חיים לא פשוטות, בקשיים ובאתגרים שאיתם אנו מתמודדים, להתעלות מעליהם לצורך ובשם אותה משמעות גדולה, כדי שתתאפשר מתישהו איזו פריצת דרך אנושית חדשה. אז כן, אולי בימים האלה כדאי להוציא איזה "קול קורא" שיזמין כל אחת ואחד מאתנו להיות חלוץ וחלוצה, להרחיב את נקודת המבט מעבר לעצמי, לפעול יחד בהתמדה כדי ליצור קשר וגשר בין העבר לעתיד - בארץ ישראל, ואולי גם בחברה האנושית כולה... פילוסופיה יומיומית כפי שאנו מתרגלים ב"אקרופוליס החדשה" נשענת על דמויות מופת של חלוצים בתחומם, בארץ ובעולם, שהצליחו להחזיק תמונת עתיד בתוך הווה מתמשך רווי אתגרים ולחלץ את עצמם לשלב הבא. *הכותבת הינה שותפה במכון הרמס לחקר האדם. [1] מתוך: "האדם מחפש משמעות", ויקטור פרנקל

סיכום הרצאתו של פרננדו שורץ שניתנה בספרד בנובמבר 2022 תרגום: אפי ריין בהרצאתו, מתאר פרננדו שוורץ את הרעיונות המופיעים בספרו "ההסתרה של המקודש – המשבר הסמלי של העולם הממשי", שנכתב בצרפתית ותורגם לספרדית. שוורץ חוקר את נושא הסמלים המקודשים בתחום המכונה בצרפת "האנתרופולוגיה של הדמיון", או כפי שהוא מכונה בארצות הברית, ה"אנתרופולוגיה הקוגניטיבית". הדמיון היא יכולת בסיסית של האדם שקודמת לכל, מאחד שבתהליך ההתפתחות האנושית האדם קודם דמיין, ורק לאחר מכן חשב ופעל. שוורץ מסביר את המושג "סמל" ('סימבול'): מילה המתארת דבר אחד קונקרטי אך מקבלת משמעות אחרת שהיא מעבר למשמעות הרגילה. לדוגמא, האש היא סמל של אור, הבנה ואינטליגנציה, אך גם של תשוקה והרס. הסמל חי בדמיונו של האדם, הוא מכיל בתוכו משמעויות שיכולות להיות סותרות, ויש באפשרותו לתאר משהו שהוא מעבר לנראה. האנתרופולוגיה שחוקרת את הקדושה אינה מתייחסת רק לדתות. הקדושה קיימת בכל חברה אנושית, מאחר שהאדם זקוק לדבר מה הנמצא מעבר לפשטותם של החיים היומיומיים, דבר מה שאסור להפר. בדמיונו, מייחס האדם לדבר המקודש הזה, חשיבות גדולה הרבה יותר מאשר לדברים הרגילים, היומיומיים. אנתרופולוגיה זו מבקשת לחקור ולהגדיר חוקים כללים של האדם המייצר סמלים, עושה בהם שימוש, ואף חווה חוויות של קדושה באמצעות הכרתו. זוהי אנתרופולוגיה המתמקדת בסמלים ובמיתוסים המביאים את האדם להכיר את עצמו ולגלות את עצם קיומו וגורלו. המשבר של החברה האנושית החל כתהליך של רציונליזציה, של הפרדה בין הרגש לשכל, תהליך המבטא את ההבדל בין החברה המודרנית לחברה המסורתית. הרגש מודחק לממד שאינו מודע ויוצר בעיה גדולה, מאחר שאנו כבר לא חיים בתקופה המודרנית שבה האמינו בחשיבה הרציונאלית. אנו חיים בתקופה פוסט-מודרנית שבה החשיבה הרציונאלית מתה, ומה שקובע היום הוא מה שאנחנו מרגישים. נותרנו עם ההפרדה בין הרגש לשכל, ואדם המבקש לבטא את מה שהוא מרגיש, עושה זאת בצורה בלתי מבוקרת ואלימה. זוהי בעיה חמורה כשהאדם מגבש את הדעות שלו רק דרך הרגשות. החברות בימינו אינן עושות שימוש במיתוסים ואינן מייצרות תמונה משותפת שהייתה יכולה ליצור אחדות בין המחשבה והרגש של כל החברה. החברה המודרנית סילקה את השימוש בסמלים ובממד הלא מודע, בטענה שאלה הן פנטזיות שאינן חשובות. אבל הסמלים והקדושה ממשיכים להתקיים בצורה נסתרת בחיי היומיום שלנו. הם מושלכים לחיים שלנו, רק שאינם מעובדים. לדוגמא: בהרצאה מוצגת תמונה ובה חזית של פאב אירי בשם "Temple bar". על הקיר מופיעה תמונה של מרילין מונרו. כלומר, שם המקום מרמז על מקדש. ומי היא מרלין מונרו? היא האלה אפרודיטה. ברור שמי שמגיע לפאב הזה מחפש אהבה, הרמוניה ויופי. שוורץ העניק דוגמא לביטוי של המשבר החברתי בימינו: מקרה שארע בצרפת ופורסם במהדורת החדשות לפני כ-10 שנים, בו חבורה של צעירים מנעה את כניסתה של המשטרה לאחת מהערים הסמוכות לפריז. עיתונאים שבאו לראיין את הצעירים שאלו אותם מדוע הם חסמו את המשטרה שביקשה להציל אדם שהיה זקוק לעזרה, ושלא היה לה שום דבר נגדם? מנהיג הצעירים השיב שהמשטרה ביקשה לעבור דרך השטח שלהם מבלי לבקש רשות ולהגיע עמם להסכם כלשהו. כלומר, בדמיונו של אותו צעיר ממשלת צרפת והמוסדות של המדינה אינם קיימים. אין אנו מדברים על שבט אינדיאני באמזונס המגן על הטריטוריה שלו ושיש להתקרב אליהם בחשש, להביא להם מתנות ולהתחיל לתקשר איתם בהדרגה. אנחנו מדברים כאן על צרפת, ולא על שבט פרוע. זאת אומרת שבהיעדר דמיון משותף, ישנו פיצול של הדמיון (של תפיסת המציאות). אם לא מעניקים לנוער את הממד הסמלי המיתולוגי והמקודש לו הם זקוקים, אז הם מייצרים אותו בעצמם. עכשיו למשטרה ולשופטים קשה מאד להמשיג לצעירים שהם לא נמצאים בשטח שלהם, מאחר שזה קרב סמלי ולא קונספטואלי. מדי השוטרים, הרכבים שלהם וכל סמלי השלטון אינם מייצגים דבר בעולם הדמיון של אותם צעירים. להפך, הם מייצגים בעבורם משהו שמונע מהם את החופש. בהרצאתו, מביא שוורץ דוגמאות והסברים רבים נוספים. את הרצאתו מסיים פרננדו שוורץ עם המלים: "זה מה שרציתי לומר לכם, ושכל אחד יעשה מה שהוא יכול".

על לוח השנה המקודש שהיה בשימוש העיבריים בעת העתיקה, מדוע חדל להתקיים ואיך הגענו ללוח השנה העברי המוכר (המאמר נכתב על פי מחקריה של פרופ' רחל אליאור) במשך אלפיים השנים האחרונות, לוח השנה העברי המוכר נתפס במסורת היהודית כציר הזמן האחד והיחיד שנוהג מאז ומעולם. אולם, גילוין הדרמטי של מגילות מדבר יהודה בקומראן בין השנים 1947–1956 חשף מציאות היסטורית שונה לחלוטין. במערות קומראן נחשפה ספרייה כוהנית עצומה של בני "בית צדוק" – שושלת הכהונה הגדולה החוקית של בית המקדש. המגילות גילו כי עד למאה השנייה לפני הספירה, נהג בישראל לוח שנה שמשי קבוע, סימטרי ומתוחכם, אשר נשכח מלב ונמחה כמעט כליל מהזיכרון הקולקטיבי בעקבות מאבקי כוח פוליטיים ודתיים סוערים. המיתולוגיה והמקור האלוהי של הזמן עבור החוגים הכוהנים שכתבו את המגילות, הזמן לא היה חלוקה אנושית שרירותית, אלא מבנה מקודש, נצחי ואלוהי. על פי הספרים החיצוניים (כמו ספר חנוך וספר היובלים) שנמצאו בקומראן, הידע על חלוקת הזמן לא הומצא על ידי בני אדם, אלא נמסר ישירות מהשמיים. המלאכים גילו את סודות הלוח לחנוך בן ירד (הדור השביעי לאדם הראשון), אשר נלקח לשמיים ותיעד את מסלולי המאורות. חנוך העביר את הלוח לבנו מתושלח. 49 יובלים לאחר מנוח (49 פעמים 49) המידע על הלוח הועבר למשה רבנו בהר סיני, שהעבירו לכוהנים. מאוחר יותר הם נודעו ככוהני בית צדוק אשר היו אמונים על עבודת המקדש. הכרונולוגיה של לוח השנה העברי הקדום הלוח מתחיל ביום הרביעי לבריאה - היום שבו נבראו המאורות (השמש והירח). ומאז, כל שנה חדשה וכל עונה חדשה, יתחילו תמיד ביום רביעי בשבוע. הדבר יצר סנכרון מושלם ונצחי בין הזמן הקוסמי לבין הזמן האנושי על פני האדמה. המבנה והסמליות המתמטית של הלוח הלוח המקראי מבוסס על סדר קבוע, יציב ובלתי משתנה, המורכב מ-364 ימים בדיוק. בניגוד ללוח הירחי המשתנה משנה לשנה ודורש התערבות אנושית לעיבורו, הלוח השמשי הכוהני בנוי כארכיטקטורה מתמטית מרהיבה המשקפת סימטריה קוסמית מוחלטת: 52 שבועות מדויקים: מאחר והמספר 364 מתחלק באופן מושלם ב-7 (364 = 52 × 7), השנה מכילה תמיד מספר שלם של שבועות. המשמעות מעשית ומרתקת: כל תאריך בשנה חל תמיד באותו יום בשבוע, לנצח. חג הפסח, חג השבועות או יום הכיפורים לעולם לא יחולו ביום שבת, וכך נמנע לחלוטין כל חילול שבת פולחני. 4 עונות סימטריות: השנה מחולקת לארבע עונות שוות (אביב, קיץ, סתיו, חורף). כל עונה נמשכת בדיוק 91 ימים (13 שבועות בדיוק). כל עונה נפתחת ב"יום זיכרון" חגיגי (ימי השוויון וההיפוך האסטרונומיים) החל תמיד ביום רביעי. הרכב חודשי העונה: כל עונה מורכבת משלושה חודשים (המצוינים במספרים בלבד: חודש ראשון, שני וכו'). החודש הראשון והשני בעונה בני 30 יום, והחודש השלישי מורכב מ-31 יום (30 + 30 + 31 = 91 ימים לעונה). מבנה הלוח הכוהני השמשי הציר המרכזי של מבנה זה הוא קדושת המספר שבע. המערכת כולה מכוונת להבלטת השבת והמחזוריות השביעית – שבעת חגי ה' המרוכזים כולם בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שנת השמיטה החלה בכל שנה שביעית, ושנת היובל הנחגגת לאחר שבע שמיטות (49 שנים). מאחר שהשנה האסטרונומית האמיתית נמשכת כ- 365 ורבע ימים, נוצר פער מול לוח 364 הימים. כדי לפתור זאת ולשמור על סנכרון עם עונות השנה, קבעו הכוהנים מנגנון עיבור מתוחכם המבוסס על מחזוריות השמיטות: בכל שנת שמיטה (שנה שביעית) התווסף שבוע שלם בסוף השנה, ובכל מחזור גדול של 28 שנים התווספו שבועיים מלאים, מה שאיזן את הלוח בצורה מושלמת עם השמש. ההתנגשות ההיסטורית והחלפת הלוחות הלוח השמשי היווה את התשתית הריבונות הדתית והפוליטית של עם ישראל בימי בית ראשון חלק מימי בית שני. השבר הגדול של שנת 175 לפנה"ס: התפנית ההיסטורית התרחשה כאשר הקיסר הסלאוקי אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) הדיח את הכהן הגדול החוקי, חוניו השלישי לבית צדוק. הדחה זו קטעה שושלת כוהנית ארוכה וכפתה על המקדש את לוח השנה ההלני הירחי. קביעת מועדי המועדים עברה לראשונה מחישוב שמשי קבוע לשליטה אנושית המבוססת על תצפיות ירח משתנות. בעיני כוהני בית צדוק, שינוי הלוח נחשב לחילול הקודש החמור ביותר והרס מוחלט של הסדר האלוהי. בעקבות כך, הם פרשו מירושלים והקימו את קהילת קומראן במדבר, כשהם לוקחים עמם את ספרי הקודש והלוח המקורי כדי לשמרו מפני השלטון הבלתי לגיטימי של המלכים החשמונאים שמונו תחת החסות החדשה.מרגע שהלוח הקדום חלף להתקיים, חלו מספר החלפות של לוחות השנה לאורך ההיסטוריה היהודית, חילופים שלוו במלחמות אחים קשות ובשינוי פני היהדות. הלוח שהחליף את הלוח הקדום, הלוח ההלני היה בשימוש עד שהוחלף ע”י הרומים בלוח היוליאני (לוח שמשי הדומה ללוח הלועזי המודרני). ציר הזמן של ארבעת לוחות השנה בהיסטוריה היהודית מהפכת הפרושים ועליית היהדות הרבנית: עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, קרס עולמם של הכוהנים סופית. מתוך האפר עלתה הנהגה רוחנית חדשה – הפרושים (חז"ל), אשר עיצבו מחדש את פני הדת והקימו את "היהדות הרבנית". כדי להבטיח את הישרדות העם בגלות ללא מקדש ובלי תלות בשושלת כוהנית, ביצעו חז"ל מהפכה תודעתית וממסדית עמוקה, שהעבירה את הסמכות הדתית מהשמיים אל הארץ: 1. חז"ל ביטלו לחלוטין את הלוח השמשי הקבוע ומלאכי. הם קבעו לוח שנה המבוסס על עדויות ראייה אנושיות של מולד הירח בפני בית הדין בירושלים. הסיסמה המפורסמת "לא בשמים היא" ביטאה את התפיסה כי לחכמי התורה האנושיים יש סמכות לקבוע את הזמן, ואפילו אלוהים והמלאכים מחויבים לקבל את הכרעות בית הדין הארצי. 2. הזזת ראש השנה: בעוד הלוח המקראי והכוהני החל תמיד בחודש הראשון באביב (חודש ניסן), חז"ל העתיקו את תחילת השנה לחודש השביעי (חודש תשרי – ראש השנה המוכר לנו כיום). 3. כדי למנוע פילוג בעם ולבסס את ההגמוניה של הסדר החדש, נקטו חז"ל בצעדים דרסטיים להעלמת כל זכר ללוח הכוהני הישן. ספרים כמו ספר חנוך או ספר היובלים, המקדשים את לוח 364 הימים, נאסרו לקריאה והוגדרו כ"ספרים חיצוניים" שאינם נכללים בתנ"ך. דמותו של חנוך, שנתפס בלוח הישן כמלאך רם מעלה ומביא הלוח, עברה דה-לגיטימציה חריפה בספרות חז"ל והוא הוצג כאדם הפכפך שמת בגזירת שמיים. סיכום ומבט לעתיד הלוח העברי העתיק, שנחשף במגילות קומראן, מציג פרק מפואר של יופי מתמטי, סימטריה וסדר דתי רחב היקף, שניהל את חיי האומה במשך כאלף שנים. המעבר הדרמטי מהלוח השמשי האלוהי והקבוע אל הלוח הירחי האנושי והדינמי של חז"ל משקף את יכולת ההסתגלות המופלאה של ההנהגה היהודית. המהפכה הפרושית אפשרה ליהדות לשרוד אלפיים שנות גלות ללא מקדש, והפכה את הדת מדת כוהנית המבוססת על פולחן קשוח של מרחב וזמן, לדת של לימוד תורה, קהילה והלכה חיה הנתונה לפרשנות האדם. המעברים החדים הללו מעלים שאלה נוקבת לימינו: האם האנושות בעידן המודרני מצליחה לבצע את ההתאמות והשינויים המהירים הנדרשים כדי להתמודד עם התמורות הטכנולוגיות והתרבותיות העצומות של זמננו? *הכותב הינו שותף במכון הרמס לחקר האדם לקריאה נוספת: יסודות המיסטיקה היהודית הקדומה: הלוח האבוד והמרכבה השמימית שעברה צורה. https://doi.org/10.1524/9783486594713-003

בעידן הנוכחי ישנה תחושה שהאנושות נמצאת בשיא התפתחותה: בגודלה ובעוצמתה, במדע ובטכנולוגיה... אבל כשעוצרים לרגע, נראה שאנחנו מצויים גם בשפל: פערים, בדידות, חוסר ודאות ואתגרים רגשיים לרוב. האם נוכל להיות מספיק צנועים וללמוד מנסיונות האנושות בעבר? קדום ככל שיהיה? במהלך שנת 2022 נפתח כביש גישה חדש לירושלים - כביש מס’ 16 ע"ש אריאל שרון. בסיבוב החד של מוצא הכביש מתפצל מכביש 1 וממשיך ישר, מזרחה, לתוך מנהרות בהר, בואכה ירושלים. עבודות הבנייה של הכביש, חשפו יישוב ניאוליתי עצום המתוארך לתקופה שלפני כ 9,000 שנים. אמנם איזור מוצא, מוכר לארכיאולוגים מזה עשרות השנים, אך הממצאים שהתגלו הפעם חשפו יישוב שנהנה מאכלוס רציף מהתקופה הקדומה ועד לתקופה המודרנית. לפני תחילת העבודות על הכביש, עלה הצורך בשימור דחוף של הממצאים. החוקרים י.ורדי וח.חלאילה מטעם רשות העתיקות, הובילו את חפירות הצלה באתר הניאוליטי, כשחברת "נתיבי ישראל" מימנה את העבודות. עם סיום החפירות, האתר כוסה באדמה כדי לאפשר את בניית הכביש - למעט אזור שימור מוגבל. נציין שבאתר מסוג זה, בשל קדמוניותו, הממצאים נדירים, ונראה שרוב הידע נשאר בגדר תעלומה. בתקופה הנאוליטית אנו עדים לשינוי יוצא דופן באורח החיים, בני האדם מתיישבים ביישובי קבע, האוכלוסייה גדלה משמעותית, האדם מביית בעלי חיים וצמחים.. תקופה זו זכתה לכינוי "המהפכה החקלאית". האדריכלות מאופיינת בבתים בעלי צורה מלבנית, לבתים היתה רצפת טיח לבן העשויה מאבני סלע שעברו תהליך של שריפה, החוקרים ציינו כי הרצפה נותרה חזקה עד היום. נמצאו מתחמים ארכיטקטוניים צפופים שהכילו יחידות מגורים, מבנים ציבוריים ונתיבי מעבר בין הבתים. החפירה אפשרה לחוקרים ניתוח של מתאר הצמיחה של הישוב. מספר פסלונים אנתרופומורפיים (דמוי אדם) וגם של בעלי חיים התגלו באתר. דוגמה לפסלון אנתרופומורפי יחודי, שהחוקרים נותנים לו משמעות סמלית וטקסית: פסלון ראש חרוט אדום, עשוי מאבן גיר קשה. הוא נמצא במתחם בניין גדול. פסלונים כאלה עם ראש מחודד וארוך בצבע אדום היו חלק אינטגרלי מהאיקונוגרפיה הניאוליתית של המזרח התיכון, פסלונים חרוטיים דומים עשויים חרס נמצאו בתל רמד, אתר ניאוליתי בסוריה. בחפירות נמצאו צמידי אבן רבים שיוצרו מאבן גיר מקומית, חלקם שלמים אך רובם שבורים. בקצוות החלקים השבורים היו חורים שאפשרו העברת שרוך בתוכם, מה שהביא את החוקרים להשערה שהצמידים לא נשברו במקרה. גודל הצמיד היה יחסית קטן והתאים לרוחב זרוע של ילד. טבעות אבן כאלה דווחו בעבר באתרים בירדן וישראל. החוקר חלאילה מניח כי צמידים אלה שנענדו כצמיד על הזרוע, סימלו שלב בחיי העונד והיו קשורים לטקס מעבר לבגרות. הצמיד ניתן ככל הנראה בילדות, כאשר היד של הילד היתה מספיק קטנה לענוד אותו. עם הזמן הילד גדל, ובזמן הטקס לא ניתן היה להסיר את הצמיד. במהלך הטקס היו שוברים את הצמיד, והילד, שהפך עתה לנער, הועמד למבחן בגרות. אם יצליח, יצטרף לחבורת המבוגרים; כשלון יביא לענידת הצמיד מחדש, לאחר ששבריו יחוברו בחוט והצמיד ישאר עליו עד להזדמנות הבאה. הממצאים מראים התייחסות משמעותית לשלב שאחרי החיים - למוות. המתים נקברו מתחת לרצפת הטיח של הבתים; כך שנותרו קרובים לאלו שחיו בבית. למרות הדלות של חיי התושבים הם טרחו לצרף חפצים לנקברים. חלק מהאובייקטים היו יקרי ערך, ובכל זאת בחרו להוסיף אותם למתים, עדות לחשיבות שהם ייחסו לטקס זה ועבור המנוח בהמשך מסעו. נמצאו שלדים משוחזרים, בהם הגולגולת נמרחה בטיח וצוירה כדי להחזיר למנוח את חזותו המקורית.החוקר חלאילה, מאמין שמדובר בשלדים של מנהיגים חשובים, שהמשך נוכחותם בקהילה הייתה חשובה לנותרים, נוכחות שאפשרה שינוי הדרגתי בהנהגה, עד שההנהגה החדשה תתבסס. הממצאים מראים יכולת מרשימה של הניאוליתיים להתגבש הן כחברה אנושית מקומית מורכבת, והן כחברה עם קשרים והשפעות הדדיות עם חברות מרוחקות. העדויות מבטאות כמה רמות של מודעות, החל מהיום-יום המוחשי, דרך האסתטי ועד לסמלי. נראה כי הניאוליתיים ייחסו חשיבות עליונה למוות, מיקום הקבורה ופריטים יקרים שצורפו למנוח מעידים על תשומת לב רבה שהוקדשה לנושא. במקרים מסוימים נמצאו עדויות לטיפול המיוחד בשלדים, שהחוקרים סבורים שהיו של מנהיגים. ממצאים אלה מעידים על כך שהמוות לא נחשב בעניהם כסוף דבר, אלא סוג של שינוי או שלב שהמתים עוברים ועליהם להתכונן אליו - ביטוי של ודאות בתוך מציאות בלתי נראית. באתר נמצא השלד של גבר שונה מהשלדים המקומיים, שלד של זר. מעניין לציין שהשלד קיבל טיפול דומה לקבורה המקומית, התנהגות שהובילה את החוקרים להניח יחס מכבד כלפי זר או זרים בכלל. התקופה הניאוליתית היא תקופה שבה ההישרדות היום-יומית אינה מובנת מאליה. לכן היינו מצפים לגלות ממצאים שידגישו את הממד המטריאלי. ואכן נמצאו אביזרים הקשורים להיבט ההישרדותי, אך נמצא גם עושר רב של ממצאים אחרים: ממצאים אסתטיים, סמליים ורוחניים שחלקם היה יקר מציאות. הממצאים במוצא מאפשרים לנו התבוננות בערכי היסוד של החברה האינושית בעבר, התבוננות שעשויה לסייע לנו בקידום ערכים אנושיים בעתיד. הממצאים משקפים ביטויים של יחסי אנוש בתוך הקהילה ואפילו כלפי זרים. ההיבטים הסמליים שנמצאו באתר יכולים לתת נקודת מבט חדשה, והרהור בדבר הטמעה של סמלים בחיינו כבני אדם כיום. הטבע הוא מקור החיים האנושיים, הוא מספק מזון וחומרי גלם, האדם חי בטבע ומשפיע עליו. לדברי החוקר חלאילה, מתברר כי אחוז ניכר מהשלדים שנבדקו הראו סימני הרעלה. החוקרים סבורים שהאתר במוצא הגיע לסופו עקב שינויים אקולוגיים שהפכו את מי השתייה לרעילים, ביטוי לחשיבות שמירה על הקשר נכון בין האדם לטבע. *הכותב הינו שותף במכון הרמס לחקר האדם =========================== מאמר זה מבוסס על דוחות חפירה שנערכו ופורסמו על ידי יעקב ורד (Ph.D.) וחמודי חלאילה (Ph.D.), חוקרים מרשות העתיקות, ועל ראיון עם דר’ חמודי חלאילה מנובמבר 2021. לקריאה נוספת: https://www.researchgate.net/publication/348338537_Daily_Life_at_the_Final_Pre-Pottery_Neolithic_B_Megasite_of_Motza_Judean_Hills_Based_on_the_Material_Culture

פילוסופיה, או אהבת החכמה, היא לא דבר מופשט, אלא היא עוסקת באיך להבין את החיים בצורה טובה יותר ולכן גם באיך לחיות טוב יותר, כאינדיבידואלים וכקולקטיב. בכל אחד מאתנו קיים משהו עמוק, אבל לפעמים אנחנו מפחדים לחפש אותו. זה כמו לצלול לתוך עצמך כדי למצוא את הזהב הפנימי. לצלול במים צריך אומץ, כי זה מעלה הרבה פחדים: פחד מלטבוע, מזרמים חזקים, מדגים מסוכנים וכדומה. תרגול פילוסופיה משמעותו לצלול פנימה, ובו זמנית גם לפעול בחוץ. כדי להפוך את הפילוסופיה לאמיתית, עלינו לתרגל אותה באופן פנימי וחיצוני. זה כך גם בכל סוג של אמנות, בין אם מדובר במוסיקה, גינון או כל דבר אחר. אדם צריך לתרגל כל דבר שהוא רוצה ללמוד. עקרונות מפתח תרגול הפילוסופיה מתבסס על עקרונות מפתח מסוימים: ההתפתחות המתקדמת והשליטה בעצמך, שנובעים מתרגול. ככל שנעמיק, כך נהפוך לשלווים יותר. ידיעת העצמי מובילה לביטחון עצמי, מכיוון שאם אנחנו יודעים מי אנחנו, אנו הופכים ליציבים וטבעיים יותר ופחות מתגוננים. דאגה אמיתית לאנושות. אנו יכולים לטפח את הדאגה הזאת באמצעות מספר שיטות: ראשית על ידי ההבנה שאיננו ייחודיים ושנית על ידי חשיבה על האתגרים, שעומדים בפני האנושות. עלינו לראות שישנם אחרים ושהם מהווים עבורנו מראה, גם כשלא משתמשים במילים. אנחנו יכולים להבין שגם באנשים אחרים יש פחדים ותוקפנות, שנובעים מחוסר ביטחון עצמי, מהצורך להיות נאהבים. כולנו חלק ממשפחה אנושית. לראות מעבר למה שנראה בעין. הפילוסוף מנסה ליצור קשר עם הווייתם של אחרים ועם הווית היקום, עם אנשים, עם מדינות. הוא מבקש למצוא את הזהות של דברים ואנשים, את מה שעושה אותם שונים, את מה שהכי טוב בכל אדם. המטרה הראשונה של הפילוסופיה צריכה להיות פיתוח ביטחון עצמי, אשר מורה על קבלת הקונפליקטים של החיים והתמודדות איתם. אף אחד לא יכול להעניק למישהו ביטחון. אין 'גלולת ביטחון'. ה’גלולה’ הזו מיוצרת על ידי המעבדה הפנימית שלך, אבל אתה הוא זה שחייב להשתמש במעבדה הזו. כפי שאמר פעם מייסד האקרופוליס החדשה, חורחה ליברגה: "היישום של ההוראה תלוי בנו ולא באדם שמלמד אותנו".

מהו סמל? מהו סמל של מדינה? ומה אפשר ללמוד ממנו על יושביה? חזרנו אל "שרוליק" שהיווה לאורך שנים ייצוג סמלי לדמותה של ישראל הצומחת, ואשר גדל והשתנה יחד איתה. כשאנו חושבים על הסמל של ארה"ב מצטיירת בדמיוננו הדמות של הדוד סם החבוש מגבעת גבוהה בצבעי הדגל האמריקאי, ואצבעו שלוחה קדימה בפקודה. ברית המועצות לשעבר אימצה את הדוב כסמל של המעצמה. ומול מעצמות אלו – מהו סמלה של ישראל, המדינה הקטנטנה והצעירה? ומיהו יוצרו? הכירו את שרוליק. הוא ישראל הקטן. הוא נולד בשנות החמישים, פרי עטו של הקריקטוריסט קריאל גרדוש, הידוע יותר בכינויו הספרותי דוש. אם נתבונן בו נראה נער צעיר, בעל בלורית מתולתלת המשתרבבת מכובע טמבל. הוא לבוש חולצה קצרה ומכנסיים קצרים ולרגליו סנדלים תנכיים. למה מכונה הכובע טמבל? כובע זה היה מוכר בארץ בעיקר בשנות ה-20 עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. ייתכן כי מקור השם הוא שיבוש של צמד המילים dumb-bell באנגלית בגלל צורת הכובע הדומה לפעמון, או שזה שיבוש של המילה "טמפלר" (מהטמפלרים הגרמנים שישבו בארץ וחבשו כובע דומה) בהגייה ערבית. ייתכן גם שהמילה טמבל מקורה בתורכית, שבה משמעותה היא "עצלן". מדובר בכובע בד המסמל את הישראלי הצבר, החלוץ. והסנדלים התנכיים? מה הקשר בין הסנדלים הפשוטים הללו לתנ"ך? יש עדויות לכך שסנדלים מסוג זה ננעלו כאן באזור בתקופות עתיקות, אך מקור הסנדלים של שרוליק הם אותם סנדלים פשוטים שהיו חלק מהלבוש הצנוע של דור המייסדים. שרוליק הוא הדמות אשר הופיעה בקריקטורה היומית בעיתון "מעריב", ומבחינה זו הוא לא רק מסמל את החלוציות הישראלית אלא הוא גם מחלוצי הקריקטורה העברית. מאז נולד הופיע שרוליק בכל יום בביתנו, מגיב לאירועי היום ומעדכן אותנו בחן באקטואליה מקומית. הכירו את קריאל גרדוש, האבא של שרוליק. כדי להכירו, פגשנו את בנו, ד"ר מיכאל גרדוש, כדי שיעזור לנו להתקרב, ולו במעט, אל העיתונאי, הקריקטוריסט, הסופר והפילוסוף שהיה אביו. דוש נולד בבודפשט בשנת 1921 למשפחה יהודית חילונית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נשלח לעבודות כפייה. לאחר המלחמה, אשר בה נספו הוריו, הוא החל לימודי צרפתית וספרות השוואתית באוניברסיטת סגד ועבד במקביל כעיתונאי. לאחר מכן עבר לפריז, ובסורבון למד ספרות ופילוסופיה. כפי שמספר בנו, מיכאל גרדוש, הוא היה מושפע מאד מהאקזיסטנציאליסטים, קאמי וסרטר. דוש הזדהה עם התפישה של האקזיסטנציאליסטים שלפיה אדם אחראי לגורלו, בוחר בחירות וכך משפיע על גורלו. אחד מצעדיו הראשונים כעיתונאי עשה דוש בארגון הלח"י, כמאייר, ועל כן התבקש לאייר את עיתון הקיר של הארגון "המעש". כך הוא היה חלק מצוות העיתון של הארגון ועזר להביע דרכו את ההתנגדות לשלטון הבריטי. הוא ראה את עצמו לוחם, לוחם ספרותי. לימודיו האקדמיים נפסקו כאשר עלה לארץ. דו"ש המשיך כאוטודידקט, קרא הרבה ולימד את עצמו והיו לו חברים פילוסופים. הוא קרא פילוסופיה, אהב אותה מאד, התעניין בה והתחבר אליה מאד. הוא היה איש של רעיונות שחיפש ביטוי גרפי למחשבות שלו, וכתב גם מאמרים וספרים. עבודתו הראשונה כעיתונאי מן השורה בארץ, היתה בעיתון "העולם הזה", אך מספר שנים לאחר שנוסד עיתון "מעריב" הוצע לדוש להצטרף למערכת כמאייר הקריקטורה היומית. אף שזה היה מקובל בעיתונות הבינלאומית, זה היה חדשני בתקופה זו בישראל, ומבחינה זו דוש היה פורץ דרך כעיתונאי הראשון שאייר קריקטורה יומית בעיתון כלשהו בישראל. בעבודה זו ביטא את היותו איש של רעיונות ושל אידיאולוגיה. בין קריאל גרדוש, אפרים קישון וטומי לפיד נוצר קשר מיוחד כאשר הכירו במערכת עיתון "מעריב", שלושת באו מאותו רקע והיו אנשים אינטליגנטים ומוכשרים מאד. היתה ביניכם אחוות לוחמים, הם התחנכו על הומור זהה – ההומור ההונגרי אותו הם רצו להביא לארץ. דוש וקישון היו קרובים יותר ביצירה. דוש אייר עבור קישון את כל 15 הספרים הראשונים שלו, ומעבר לקשרי עבודה נרקמו ביניהם קשרים אישיים. אך כפי שמציין מיכאל גרדוש, דוש לא היה הומוריסט או סטיריקן כמו קישון. דוש ביקש להעביר רעיון, לא להצחיק או למצוא חן, אפילו לא לבקר. הוא השקיע הרבה מאד בחשיבה על הקריקטורות. הוא נהג לשבת שעות רבות ולנסות רעיונות רבים. הצד של הציור היה החלק הקל; עיקר עיסוקו היה למצוא את הדרך שבא אפשר לבטא את הרעיון הרצוי. דוש הושפע כאמור מעמדות ותפישות פילוסופיות ואנתרופולוגיות, בין השאר של רוברט ארדרי, שכתב את הספר "היצווי הטריטוריאלי", שדיבר למעשה על חשיבות הטריטוריה אצל בעלי חיים, וכמה שבעלי חיים משקיעים מאמץ ואנרגיה כדי לשמור על הטריטוריה שלהם. דוש התחבר לזה במובן האידיאולוגי וקשר את זה לקיום של היהודים בארץ ישראל פה. בגיל מבוגר יותר הוא גילה חיבור רב יותר גם למסורת. הוא התחיל לקרוא את רבי נחמן מברסלב, לא כאיש דתי, אלא מתוך עניין. מיכאל מדבר בהערצה על אביו מספר שלדעתו הוא היה איש רנסנס, אדם רחב יריעה, מוכשר ומקורי, שהסתכל על העולם אחרת. נוסף על כל תחומי העניין שלו, הוא גם אהב נדע בדיוני. בשנות החמישים הוא היה בין הראשונים בארץ שהתחילו להתעניין בזה. בהרבה מובנים דוש הקדים את זמנו. שאלנו אם היתה לדוש נגיעה לפוליטיקה בחייו. מיכאל סיפר לנו על התקופה שבה ייצג את המדינה באופן רשמי כנספח תרבות בלונדון. בשנת 1977 חל המהפך המפורסם בשלטון, וב-1980 נשלח על ידי יצחק שמיר, שר החוץ דאז, לתפקיד הסברה זה בלונדון. מיכאל מספר שהוא מילא את תפקידו זה בעניין רב ובשמחה, עד לגבול מסוים שבו הכריז "אני חוזר לכור מחצבתי". באחד מביקוריו בלונדון הוא פתח את הג'קט של אביו ומצא בו לתדהמתו אקדח! התברר שהיתה התראה על התנקשות בדיפלומט ישראלי בלונדון, ולכן נתנו לו אקדח ואימנו אותו להשתמש בו. זה היה באפריל 82', לאחר מכן המתח שכך מעט, אך באותו קיץ החליט דוש לעזוב את התפקיד, וביוני 82' התנקשו בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב. עזיבתו הזמנית את הארץ ואת הקריקטורה היומית של העיתון היו, בדיעבד, תפנית בקריירה העיתונאית של דוש. הקריקטורה היומית ניתנה לקריקטוריסט אחר, ואילו דוש חלק את בימת הקריקטוריסט ב"מעריב" עם קריקטוריסטים אחרים ובמקביל הוא המשיך לפרסם קריקטורות גם בעיתון ג'רוסלם פוסט. דוש המשיך להיות יוצר פורה עד יום מותו. לאורך ההיסטוריה שרוליק מתבגר, כמו המדינה, אשר עוברת שלבי התפתחות והתפקחות. בשנות ה-90 אנו רואים אותו עדיין בחזות נערית, אבל פחות מחייך. הוא למוד מלחמות, השלטון שהתחלף הביא לביקורת רבה בקרב האופוזיציה והקונצנזוס שהיה למדינה הציונית באשר לפועלה, בעיני עצמה ובעיני העולם, נשחק. דוש מתאר את המהלך הזה באמצעות השתנותו של שרוליק, ומביא לנו את קו ההתפתחות: היינו צעירים, זקופים, תמימים ובעיקר שמחים. כעת אנו מבוגרים יותר, עייפים ושחוחי קומה, אבל מה שכעת אפשר לדעת הוא שקיווינו להיות משהו אחר. האידיאל שלנו לא לגמרי מומש. שרוליק היה דמות הישראלי היוזם והנועז מחד, והנאיבי הילד מאידך. האם שרוליק כייצוג הישראלי עדיין רלוונטי היום? ואולי אפשר באותה מידה לשאול – האם מדינת ישראל רלוונטית היום? מה היא מדינת ישראל? מה הקשר שלה אלינו, לאזרחים שלה? האם חשוב לאזרחים להיות חלק מאותה ישות כזו, מדינית או לאומית? אם התשובה היא כן, אז שרוליק רלוונטי. אמנם הישראליות הפכה להיות מגוונת הרבה יותר, אבל עם זאת, בליבה, היא דומה למדי לשרוליק. שרוליק הוא ייצג של אנשים בוגרי צבא, בוגרי הייטק, אנשי התיישבות; אנשים שמביאים ערך חיובי, איזושהי תרומה, סוג של אופטימיות; אנשים שמאופיינים בהתבטאות ישירה, לעתים אפשר לומר אפילו לא פורמלית; אנשים שברצונם לעשות ושברצונם לשנות. זהו שרוליק. שרוליק הוא הרוח הישראלית. הוא בעל תעוזה ועניין, חוצפן, רוצה להיות מעורב ולהשפיע. אולי זה קצת נרקיסיסטי, אך זה קיים שם. נכון, הוא לא מייצג את כולם. הוא לא חרדי במאה שערים. וגם לא ערבי. אבל הוא עדיין החילוני הישראלי היפה, החיובי. אפשר להסתכל בנוסטלגיה על דמות הישראלי של תקופת קום המדינה ולהספיד את החלום שהיה כאן, אבל אולי נצליח למצוא את ההתלהבות והנאיביות שהיו הלחם והחמאה של הורינו וסבינו, דור המייסדים, ונצליח להפריח את השממה שוב. אבל הפעם את זו שבלב ואולי נצליח אף יותר להרחיב את דמות הישראלי ולכלול בתוכה מגוון רחב יותר. אנו בהחלט זקוקים לזה. *הכותבת הינה שותפת במכון הרמס לחקר האדם