מבט של פילוסוף על ה-7 באוקטובר 2023 צילום: רותי מנדיל-חלבי בקיבוץ על סף המדבר ב-14 בספטמבר הייתה לי ההזדמנות לבקר בקיבוץ בארי, שהיה אחד היישובים הישראליים שנפגעו בצורה הקשה ביותר במתקפות ה-7 באוקטובר 2023, והפך לסמל של הטרגדיה וההרס בליבם של יותר מעשרים יישובי עוטף עזה. בארי נמצא בדיוק על הגבול בין אזור השפלה הפורה לבין המדבר. שנה אחת יכולה להיות שחונה, עם מעט מאוד גשם, ושנה אחרת גשומה יותר, ולכן ירוקה יותר. עבודה עצומה הושקעה בבארי כדי להפוך את האזור הזה לחקלאי וירוק. רציתי לשמוע את עדותם של כמה תושבים על מה שחוו, ולראות במו עיניי, כפילוסוף, את המצב מעבר למה שמשודר בתקשורת, כדי לגבש דעה. האם אפשר לעמוד איתנים מבלי להכחיש את המציאות? קבלת הפנים של ניבה ודורון התקבלתי בביתם של ניבה שגב ובנה דורון, שהכין תמונות וסרטונים כדי להמחיש את מה שחווה עם אשתו ושלושת ילדיהם. ניבה, שהיא בת שמונים, קיבלה את פנינו בחיוך, קורנת ובעלת שלווה פנימית רבה. לאורך כל חייה שמרה על קשר עם פלסטינים בעזה, ובמספר הזדמנויות הסיעה את ילדיהם לבית החולים. היא שותפה להלך הרוח של ויויאן סילבר, אחת מקורבנות ה-7 באוקטובר, פעילה בארגונים הומניטריים ישראליים הפועלים למען זכויות אדם של פלסטינים בשטחים, אשר נהגה להסיע עזתים חולים לבתי חולים ישראלים. "אנו זקוקים לשלום עם הפלסטינים, ובליבי אין כל טינה." זו הייתה עדותה של ניבה, עדות של פשטות רבה. סיפורו של דורון, המובא כאן, היה מקיף יותר ואיפשר לנו לקבל תמונה מלאה יותר של המצב. הסיפור של דורון מספר אזורים בקיבוץ נפגעו קשות: שכונות כרם וזיתים, הסמוכות זו לזו והמערביות ביותר, נהרסו כמעט לחלוטין, למעט בית אחד ששרד. קיבוץ בארי הוקם במסגרת 11 הנקודות בנגב, ב-6 באוקטובר 1946. קבוצה של כארבעים צעירים וצעירות הקימה אותו במדבר של ממש, ללא עץ אחד. אוכלוסיית הקיבוץ הגיעה ל-1,200 תושבים בשנת 2023. כיום זהו אזור חקלאי מובהק, עם יערות נטועים ופסטיבל "דרום אדום" החוגג את פריחת הכלניות. התמונה האיקונית ביותר היא של המדשאה הגדולה, שבה נחגגו כל החגים ובה פעם הלב התרבותי של הקיבוץ. חדר האוכל הישן (צריף שוודי שהגיע מגרמניה), שאולי היה המבנה ההיסטורי החשוב ביותר בקיבוץ, נשרף ב-7 באוקטובר. לקיבוץ יש בית דפוס, עמוד התווך הכלכלי העיקרי של הקהילה, שלא נפגע וחידש את פעילותו 24/7 כבר בשבוע שלאחר ה-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר התעוררנו מוקדם בבוקר למטח רקטות בעוצמה קיצונית. הופתענו לחלוטין: זה הגיע משום מקום, למחרת מסיבת הקיבוץ, בעודנו עדיין באווירה חגיגית. יצאנו החוצה וראינו אינספור שובלי רקטות בשמיים. מהר מאוד התחילו לזרום הודעות בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ ושל השכונה: אלמונים דוברי ערבית מסתובבים בין הבתים, יש יריות, תושבים המסתגרים בממ"דים שלהם מדווחים על ניסיונות חדירה ועל בתים שעולים באש. בסביבות השעה שבע בבוקר הבנו שהמחבלים[1] נמצאים בשכונה שלנו ובדרכם אלינו, בעוד שום כוח ביטחון לא נראה באופק. נכנסנו לממ"ד עם אשתי ושלושת ילדינו (בני 13, 16 ו-18). היינו בקשר רציף בוואטסאפ עם המשפחה. בסביבות השעה עשר, שמענו רעש חזק בתוך הבית, והמחבלים שעטו הישר לדלת הממ"ד. מאחר שכבר ידענו שאי אפשר לנעול אותה מבפנים, בני הבכור ואני החזקנו את הידית בכל כוחנו, והתחיל מאבק. למרבה המזל, הם לא הצליחו לפתוח אותה. לאחר מכן שמענו אותם מתרוצצים סביב הדלת ומציתים אותה; חום עז החל להתפשט בחדר. החלון היה סגור, שכן אחד הנסים היה שבני הציע לנעול אותו קודם לכן, למרות שבדרך כלל אף פעם לא עשינו זאת. שמענו אותם צועקים בחוץ, בערבית ובאנגלית: "Open the window" (פתחו את החלון). היינו במתח קיצוני. לפתע נשמע פיצוץ אדיר, כנראה מטען חבלה או רימון, שהרעיד את כל גופנו, וחור קטן נפער בחלון. החדר התמלא באבק ובעשן, והייתה לנו רק תאורת חירום כי הם ניתקו את החשמל. ראינו שהם מנסים לפרוץ את החלון ולהצית אותו, אך למרבה המזל הם לא הצליחו וחזרו אל תוך הבית. הם התחילו לשבור הכול ולהצית שריפות נוספות בבית. הרגשנו חום מחניק קורן מהקירות, ועשן חדר מתחת לדלת; הנשימה נעשתה קשה יותר ויותר. היה חם בצורה בלתי נסבלת, היה לנו רק חצי בקבוק מים ומתנו מצמא, עד כדי כך שהטלנו שתן לתוך מיכל חד-פעמי כדי להרטיב את גופנו ולהתרענן. לקראת השעה שתיים בצהריים, סוללות הטלפונים התרוקנו לחלוטין. בני הבכור נחנק וביקש לצאת. אמרנו לו: "בשום אופן, אתה לא יוצא", והוא שכב שוב על הרצפה. בפעם השלישית, הוא פשוט קם, פתח את החלון וקפץ החוצה. בסביבות השעה 18:30, עם רדת החשיכה, הגיעו החיילים וחילצו אותנו דרך החלון. לקראת השעה 23:00, הועברנו באוטובוס למלון בים המלח. השכן שלנו, יובל, ניצל בנס כשטיפס על סולם לגג, שם הסתתר במשך שעות ארוכות עד שחולץ. משם למעלה, הוא צילם תמונות וסרטונים של הבתים העולים באש. בציור שציירה בתנו הצעירה, אנו רואים את זיכרונו האחרון: הרגע שיצאנו מהממ"ד וגילינו שביתנו נהרס. אי אפשר לדבר על האירועים הללו מבלי להזכיר את 101 הקורבנות שנרצחו בקיבוץ[2] — קהילה קטנה שבה כולם מכירים זה את זה כמשפחה. ביניהם היו שכנינו היקרים, דרור ויונת, שעדיין החלפנו איתם הודעות מהממ"דים שלנו. ילדיהם, נעם ועלמה, נחטפו לעזה (ולאחר מכן שוחררו), בעוד דרור ויונת נרצחו, וגופתו של דרור נלקחה לעזה. השלב הראשון של השיקום שלנו התרחש במלון דייויד בים המלח, שם חיינו כמעט שנה. מה שתמך בי ועזר לי להשתקם היו המים: התחלתי ללכת לבריכת המלון, ולאחר מכן התערבה הידרותרפיסטית מתנדבת. בדצמבר 2023, התחלתי לעבוד במרכז הטיפולים "עינת בר", מקום שהותאם לטיפול בטראומה באמצעות מים עבור חיילים ואזרחים. הטיפולים במים ושחרור המתחים הפיזיים והנפשיים היו עבורי גלגל הצלה של ממש. במלון, הקהילה התארגנה מחדש, ועדות הקיבוץ חזרו לפעול: גני ילדים נפתחו במלון, אורגנו הסעות לאינספור ההלוויות, וההנהלה עודדה חזרה לעבודה. החזרה לעבודה בדפוס בארי הייתה גלגל הצלה אמיתי עבור חברים רבים, שנסעו שעות מדי יום מים המלח כדי לעבוד וליצור. עשייה ותנועה חיוניות בריפוי טראומה. השלב השני של השיקום היה המעבר לשכונת בארי בתוך קיבוץ חצרים. בתוך שישה חודשים בלבד הוקמה שם שכונת ענק — מעין מיני-קיבוץ של כ-300 יחידות דיור, הכולל פעוטונות, חדר אוכל ומבני ציבור, במימון המדינה ובתמיכתם החמה של חברי חצרים. במקביל, בין 80 ל-100 חברים כבר ישנים שוב בבארי עצמו, ורבים אחרים עושים את הדרך הלוך ושוב מחצרים מדי יום כדי לעבוד שם. השלב השלישי הוא השיקום במקום, בבארי. יותר ממאה מבני מגורים נמצאים בשלבי בנייה כדי להחליף את אלה שנהרסו, כשהיעד הוא חזרה מלאה של הקהילה סביב אפריל 2027. כמה משפחות עדיין מהססות, ומעטות החליטו שלא לחזור, אך הרוב המכריע מתכוון לשוב. זהו מסע מורכב, המלווה בחששות ופחדים, אבל בארי הוא הבית שלנו ואנו כורתים ברית חדשה עם המקום הזה. הניסיון הזה העמיד אותנו מול אכזריות עצומה, אך גם מול סולידריות בלתי מעורערת, חסד והבחירה בחיים. כפי שנאמר: המחבלים אולי פרצו לבתים שלנו, אבל אנחנו בוחרים שלא לתת לשנאה להיכנס לליבנו. כפי שכתב בעל הסולם: "לגלות את אהבתנו בכל יום מחדש" — זו חובתנו: להמשיך לבנות מחדש בתקווה ובאמונה באדם. הביקור שלי בדפוס בארי כשהגעתי לבית הדפוס פגשתי שני אנשים, ובראש ובראשונה את יובל לוי, שכנו של דורון, שסיפר לי על החוויה שלו. הוא מצא מקלט בפינת המרפסת שלו על גג הבית, וזמן מה לאחר מכן, עלה אליו פלסטיני חמוש. כשגילה אותו שאל אותו אם הוא חמוש. הוא ענה שלא. ואז הפלסטיני סימן לו להיות בשקט וירד בחזרה. כך ניצלו חייו בזכות מחווה אנושית של אויבו. מי היה מאמין... לאחר מכן פגשתי את המשנה למנכ"ל הדפוס, נאור פקצ'יארץ. צילום: אריאל דליות זה מדהים שאף אחד ממכבשי הדפוס לא ניזוק קשות: הזכוכיות נופצו וסימני קליעים נותרו על החלונות, אבל אף אחת מהמכונות לא הושבתה. הוא הסביר שתמיד דגלו במוטו: "לא מפסידים משמרת". עיקרון זה הועמד למבחן לאחר ה-7 באוקטובר, כאשר פונו ולאחר פחות משבוע החליטו לחדש את הפעילות. הם התחילו לעבוד עם קבוצה קטנה, ותוך ימים ספורים התאספו כ-80 עובדים במפעל שמעסיק בדרך כלל כ-400 אנשים בקיבוץ. נאור תיאר את המציאות הבלתי נתפסת של ההכרח לקבל החלטות יומיומיות, כשהוא חוזר בתוקף על כך שהדרך לשיקום היא עשייה: לפעול, לעשות טעויות, לתקן אותן ולהישאר בתנועה מתמדת. כששאלתי אותו אם הוא אינו כורע תחת נטל ה"למה", השיב נאור שהוא אינו מתייחס ל"למה", אלא ל"מה" ול"איך": למה שנמצא תחת שליטתו ובטווח הפעולה שלו, תוך התעלמות ממה שחומק ממנו. כששמעתי אותו, חשבתי לעצמי שהוא חושב כמו פילוסוף סטואי, השואף לרכז את כל משאביו הנפשיים בשיקום מוחשי, במקום להתפזר בשאלות מטאפיזיות בלתי פתירות. בנוסף, יכולתי להבחין בזהירות שלו, שכן הוא נמנע מלהתערב בשאלות פרובוקטיביות שהועלו על ידי מנהיגים פוליטיים לגבי אופן הניהול שלו, תוך ציון פער המידע שבדרך כלל הולך וגדל בין דרגי קבלת ההחלטות לבין המציאות בשטח. מצאתי בו אישיות הנחושה להתחייב לתחייתו של קיבוץ בארי. מה שאני לוקח מכך התרגשתי מאוד מהמשפט האחרון של דורון: כמו ניצולים אחרים שראיינתי, הם אינם רואים את עצמם כקורבנות. כולם עומדים זקופים מבחינה פנימית ומקדמים אחווה וסולידריות מבלי להכחיש אי פעם את המציאות. הם מקיימים אורח חיים פילוסופי שניתן לקשר לסטואיציזם, עם פרגמטיות שמובילה אותם לחוסן. מבלי לדעת זאת, הם מתרגלים פילוסופיה כאמנות חיים. קצת כמו המדבר שקיבל אותם ומוריק בהתאם לגשמים, כך גם הלב שלהם מוריק מחדש, מודע להווה ומלא התלהבות לקראת העתיד. כפי שמסביר נאור, השאלה היא לא ה"למה" אלא ה"איך". יובל שומר על הכרת תודה לפלסטיני שחס על חייו, דורון הוא מופת להיעדר שנאה, וניבה מעודדת אותנו למחול. התלונה שלהם מופנית בעיקר לממשלה: אף גורם רשמי לא בא לבקר אותם או לשאול לשלומם, כאילו העובדה שהיו להם קשרים ידידותיים עם הפלסטינים מסבירה, לדעתם, את הטבח שחוו. אני חושב שרשויות הממשל צריכות להקשיב יותר לדבריו של הרב בעל הסולם: "מטרת הבריאה חלה על כל המין האנושי, ללא יוצא מן הכלל". כדי שהאמון יהיה בר-קיימא, עליו – באופן פרדוקסלי – לעמוד תמיד למבחן, ולא ליפול להשלכות אשליה המשרתות את הצורך שלנו בנוחות מחשבתית ורגשית, ומרדימות את הדריכות הנדרשת שלנו. הפילוסופיה מלמדת אותנו את החשיבות של הגישה הטרגית לקיום, שנטשה את צורת החשיבה האירופית. עבור היוונים, הטרגדיה הייתה מצב תודעתי שמקבל את המוות והארעיות, ותופס עבור כל אדם ייעוד לחיות בצורה הרואית, כדי לבטא את המיטב שבו בשירותו של דבר מה נעלה ממנו. באופן אישי, העיקר שאני לוקח מכך הוא ההשפעה העוצמתית של משברים, החשיבות של היציבה הפנימית וערכי החיים, כדי שנוכל להתגבר עליהם בניצחון – כלומר, על ידי כך שנהפוך לטובים יותר. קהילת קיבוץ בארי מוכיחה לנו שעל ידי שיתוף המיטב שבנו, אנו יכולים לבנות לא רק משהו חדש, אלא משהו טוב יותר. מעבר לעובדה שהשחקנים המרכזיים בדרמה זו היו יהודים או פלסטינים, מה שאני לוקח איתי, כפילוסוף, הוא שדוגמת החוסן של תושבי קיבוץ בארי יכולה להשרות עלינו ביטחון, למרות חוסר הוודאות של זמננו, לבנות את עולם המחר, ללא הדרות. [1] "קבוצה זו מורכבת מלוחמים השייכים לגדוד נוסייראת של גדודי עז א-דין אל-קסאם, בפיקודו של מועאד עבד אל-רחמן. הקומנדו מונה 70 אנשים ומתנייד באמצעות אופנועים וטנדרים, לאחר שחצה את גדר ההפרדה. הם חמושים במקלעים ובמטולי רימונים. לוחמי החמאס מחולקים לחוליות, שלכל אחת מהן 'משימה ואזור פעולה משלה', והיא יודעת מה עליה לעשות; אחת מהן מקימה את המטה שלה בגן ילדים בכפר, ושני גני ילדים הופכים למטה המקומי של חמאס." תמי הראל, "בין שלוליות דם וצעצועים קרועים: עיתונאים מכל העולם בזירת הטבח בבארי [ארכיון]", ב-I24news, 22 באוקטובר 2023. [2] רשימת הקורבנות כוללת 96 אזרחים (90 במהלך המתקפה ו-6 בשבי), לוחם מתנדב אחד, 7 קציני משטרה ו-19 חיילי צה"ל. "קיבוץ בארי: בין כאב לתקווה, החיפוש אחר שלום לאחר הטבח ב-7 באוקטובר [ארכיון]", ב-Radio-Canada, 7 באוקטובר 2024.

נפגשנו ליומיים של סמינר לצעירים פילוסופים עד גיל 35, כשדמותו של ארג'ונה מהבהגווד גיטה ההודית מלווה אותנו כמקור השראה וכדימוי לגיבור של החיים. במהלך הסמינר שילבנו לימוד פילוסופי עם התנסות מעשית: השתתפנו בסדנאות של אמנויות לחימה, חץ וקשת ותיאטרון אימפרוביזציה, ועבדנו יחד בחווה חקלאית אקולוגית. דרך המפגש עם הטבע ועם העשייה המשותפת גילינו כמה אפשר ללמוד על עצמנו כשאנחנו יוצאים מהשגרה, מתנסים ופוגשים אתגרים חדשים. אלו היו יומיים של חיבור לעצמנו, אחד לשני ולטבע, ושל העמקה בשאלה איך להפוך את הפילוסופיה ממשהו שאנחנו לומדים – למשהו שאנחנו חיים ומביאים איתנו אל היומיום.

הצצה אל דמותו של אחד המוחות הגדולים של המאה שלנו צילום: CLAUDIO MARDONES, מתוך: WIKIMEDIA COMMONS. תחת רישיון CC BY-SA3.0 אחד המוחות הגדולים של המאה הלך לעולמו ב-29 במאי 2026, בגיל 104. אדגר מורין – סוציולוג, פילוסוף והומניסט בעל שם עולמי, סירב לאורך חייו להשתבץ במסגרת רעיונית או אידיאולוגית צרה כלשהי, ופיתח לאורך שנותיו מחשבה פתוחה וחדשנית. מורין, שזכה לתואר 'דוקטור של כבוד' מ-38 אוניברסיטאות ברחבי העולם ונודע כפילוסוף של "החשיבה המורכבת", פעל ללא לאות לבניית גשרי הידברות בין ידע, אמנות, מדע, פוליטיקה ופילוסופיה. הוא עשה זאת באמצעות גישה אקלקטית, תוך שהוא משתחרר מכבלי החשיבה הקרטזיאנית והרדוקציוניסטית. נעורים של מחויבות הוא היה אדם מסור, אף שדחה מונח זה והעדיף לראות את עצמו כמי ש"מסור למטרה"[1]. במבט לאחור על מאה שנות חיים, כתב: "התרבות ההומניסטית שלי גרמה לי לדאוג, עוד מימי הנעורים, לגורלה של האנושות". מתוך צמא לידע, סיפר: "התחלתי ללמוד לא כדי לרכוש מקצוע, אלא כדי לדעת ממה עשוי הגורל האנושי"[2]. חיפוש הומניסטי זה בא לידי ביטוי בכלל יצירתו, המקיפה למעלה ממאה ספרים שתורגמו לעשרות שפות ועוסקים בסוגיות של חברה, חינוך, ידע ותרבות. בצעירותו, בין זוועות הנאציזם לבין אלו של הקומוניזם, הוא נטה לעבר פילוסופים שחיפשו "דרך שלישית", כמו סימון וייל (Simone Weil) או עמנואל מונייה (Emanuel Mounier)[3]. השפעות רבות עיצבו את חייו, אך הוא אימץ לעצמו חירות המתבטאת באי-השתייכות לשום אידיאולוגיה ובאי-אמון בכל גישה דוגמטית: "אני נוקט עמדה תוך ניסיון שלא להיות מפלגתי". כך היה לאחד האינטלקטואלים הצרפתים הראשונים שמתחו ביקורת על הקו הסטליניסטי של המפלגה הקומוניסטית, שאליה הצטרף קודם לכן, צעד שהוביל לסילוקו ממנה ב-1951. הוגה המורכבות הגותו מתמקדת בעיקר במושג המורכבות, שאותו ניסח לראשונה בספרו "מדע עם מצפון" (1982). המושג מגדיר "מורכבות", שמקורה במילה הלטינית complexus, כ"דבר מה השזור יחדיו". בשנות ה-2000 הוא ייסד את האגודה לחשיבה מורכבת. "בעוד שידע מקוטע ומפוזר הופך אותנו לעיוורים יותר ויותר לנוכח הבעיות היסודיות שלנו, הופכת 'תבונת המורכבות' לצורך חיוני עבור עמינו, תרבויותינו וחברותינו", כתב לרגל כנס שאורגן על ידי האגודה. סקרנותו הובילה אותו לעסוק בכל תחומי הדעת, אך בקיאותו, שהזכירה ברוחה את ה"אנציקלופדיה" (של עידן הנאורות) הייתה רחוקה מלהיות צבירת ידע גרידא; שירתה גישה אמיתית של רב-תחומיות. גישה רב-תחומית ורוחבית זו נועדה להרחיב חזון, אשר הודות לממד הרב-גורמי שלו, מאפשר לנו לחשוף ממדים חדשים של המציאות. "השיטה" אחת מיצירותיו המרכזיות היא "השיטה" (La Méthode) חיבור אנציקלופדי בן שישה כרכים, שכתיבתו נמשכה למעלה מרבע מאה. עבור המחבר, היצירה מהווה ניסיון לפתח ולפרט את "הדרך", או "הטאו" (Tao). היא מציעה שיטה לשילוב בין גישות שונות ולחיבור הידע שלהן. זהו אחד הצירים המרכזיים של מפעלו הגדול: החשיבה המורכבת, או "כיצד לחבר בין יסודות שלכאורה אינם ניתנים ליישוב זה עם זה, וכיצד לבטל את החלוקה למגירות נפרדות של ידע המחובר באופן טבעי בטבע". בראיון שנערך עמו הוא הצהיר: "כל מהותה של 'השיטה' (The Method) היא לפרק את החלוקה למגירות נפרדות. הידע האנושי הוא מחולק, מקוטע ומפוזר. הדוגמה הטובה ביותר לפיצול זה? הידע על האנושות, המפוזר בין מדעי הרוח ומדעי החברה, בין היתר. גם הקוסמולוגיה משקפת מצב זה, שכן אנו יורשיהם של החלקיקים הקדמוניים של היקום. הביולוגיה עוסקת בטבע החייתי שלנו, טבע שאינו ניתן להפרדה מהטבע האנושי שלנו, בדיוק כפי שהמוח אינו ניתן להפרדה מהתודעה. הבעיה טמונה בחיבורם של כל השברים הללו יחד"[4]. ה"שיטה הטובה", על פי אדגר מורין, עניינה פיתוח דרך חשיבה הלוקחת בחשבון את הבלתי-צפוי, וזאת כדי לשלב את מורכבות התופעות. "האויב של המורכבות אינו הפשטות; זהו הקיטוע", כותב אדגר מורין[5]. הוא מוסיף: "הקיטוע עשוי לבוא לידי ביטוי בתפיסות חד-ממדיות או בתפיסות רדוקציוניסטיות. הקיטוע מתרחש כאשר נשללים המציאות והמשמעות ממה שסולק..."[6]. חזון לעתיד כבר בשנת 1972, בעקבות "דו"ח מדוז" (Meadows Report) שחשף את הידרדרותה של הביוספרה כתוצאה מהקדמה הטכנו-כלכלית ומהרדיפה אחר רווחים, הוא השמיע קריאת אזהרה והצביע על פולחן הקדמה המודרני ועל המהפכה התעשייתית והטכנולוגית, המובילים אותנו כיום לבעיות אקולוגיות חמורות ולדלדול משאבים. בעקבות זאת באו יצירות נוספות, כגון "קווי המתאר של ארץ-מולדת" (1993) ומאוחר יותר "השנה הראשונה לעידן האקולוגי: כדור הארץ תלוי באדם, והאדם תלוי בכדור הארץ"[7]; בחיבורים אלה מדגיש אדגר מורין את הצורך לקדם "פוליטיקה של ציוויליזציה", השואפת "להשיב את האנושות למרכז הפוליטיקה ולעודד 'חיים טובים' (good living) תחת 'רווחה' (well-being)". "יש למקם מחדש את רעיון הפיתוח בתוך הקשר טבעי, היסטורי, חברתי ותרבותי. אך עדיין חסרה לנו מודעות לגורל ארצי משותף. עלינו לטפח סולידריות אנושית המבוססת על קשר יסודי בין בני אדם – למשל, הרעיון של 'ארץ-מולדת'", הוא כתב עוד[8]. מתוך דאגה לסכנה הנשקפת לאנושות עקב משברים מרובים (משברים אקולוגיים, בריאותיים, כלכליים, פוליטיים, אינטלקטואליים...), הוא השמיע אזהרות חוזרות ונשנות ופרסם כמה ספרים במתכונת של מניפסט, בהם הספר "הבה נתעורר!" (Let’s Wake Up!). "המסלול הנוכחי הוא הרסני. כיום מתרבים תהליכים רגרסיביים מכל הסוגים, וסכנות ההרס גוברות. אולם כאשר מערכת אינה מסוגלת להתמודד עם בעיותיה החיוניות, היא או מתפרקת או מצליחה להצמיח בתוכה מטא-מערכת המסוגלת לפתור את בעיותיה. או אז מתרחשת מטמורפוזה. המשבר הפלנטרי הגדול שאנו חווים מבשר על רגרסיה גדולה או על מטמורפוזה אפשרית. כל מטמורפוזה היא בלתי-נראית בטרם תתרחש; עם זאת, ניתן להבחין בזרמים הנעים בכיוון זה"[9]. עם זאת, כפילוסוף אמיתי, הוא הסביר כי מטמורפוזה זו אינה יכולה להתרחש ללא מטמורפוזה באנושות עצמה: "אין די בהתנגדות לברבריות החיצונית שבה האכזריות והשנאה, הנובעות ממעמקי ההיסטוריה, חוברות לברבריות הקרה של החישוב והטכנולוגיה המבקשות לכפות את עצמן על החברה שלנו; עלינו להתנגד גם לברבריות הפנימית השוכנת בתוך כל אחד מאיתנו. עלינו לטפח תרבות פסיכולוגית אמיתית, הכוללת בחינה עצמית וביקורת עצמית, והתנגדות לנטייה האגוצנטרית להצדיק את עצמנו ולהשליך את הרוע על הזולת"[10]. בהירות זו נשענה על תקווה איתנה. "עלינו להותיר מאחור את 'הטוב שבכל העולמות האפשריים', אך לשמור על תקווה לאפשרות של עולם טוב יותר. תמיד האמנתי בבלתי-סביר, בהתממשותו של הבלתי-סביר בהיסטוריה האנושית", הוא טען. "אנו נמצאים רק בראשיתה של הרפתקה חדשה. כל חידוש, כל יצירה, מתחילים בסטייה שולית ביותר, לעתים מרוכזת באדם יחיד, אשר אם היא מצליחה לשרוד ולהתפשט, הופכת בסופו של דבר לכוח היסטורי"[11]. מעבר לקומתו האינטלקטואלית העצומה, נזכור אותו כאדם אמיץ שהושיט יד ותמיכה לעמותה שלנו* בעת משבר; הוא יישאר עבורנו לעד דוגמה לפילוסוף הנאמן לרעיונותיו עד סוף ימיו. *הכותבת היא שותפה במכון הרמס - אקרופוליס החדשה, צרפת. [1] “Intellectual of Globality and Global Thinker” - interview in “Le Nouvel Obs” on February 27, 2022 https://www.nouvelobs.com/idees/20220227.OBS55036/edgar-morin-suisje-le-dernier-des-dinosaures.html ) founder of the movement and of the magazine “Esprit.” [2] Le Monde May 30, 2026. [3] Le Monde May 30, 2026. [4] In an interview published in “Le Nouvel Ob servateur”, No. 2091, on Thursday, Decem ber 2, 2004: https://www.nouvelobs.com/idees/20210707.OBS46212/edgar-morin-toutle-travail-de-la-methode-c-est-de-decloison ner.html ). [5] In Messie, mais non (in Arguments pour une méthode, Seuil, 1990). [6] Published in 2007 (by Tallandier). [7] Article published in UNESCO’s “El Correo” Espérer en cherchant l'inespéré | Le Courrier de l'UNESCO [8] Article published in UNESCO’s “El Correo” Espérer en cherchant l'inespéré | Le Courrier de l'UNESCO [9] Article published in UNESCO’s “El Correo” Espérer en cherchant l'inespéré | Le Courrier de l'UNESCO [10] In an interview published in “Le Nouvel Ob servateur”, No. 2091, on Thursday, December 2, 2004: https://www.nouvelobs.com/idees/20210707OBS46212/edgar-morin-toutle-travail-de-la-methode-c-est-de-decloison ner.html). [11] In an interview published in “Le Nouvel Ob servateur”, No. 2091, on Thursday, December 2, 2004: https://www.nouvelobs.com/idees/20210707OBS46212/edgar-morin-toutle-travail-de-la-methode-c-est-de-decloison ner.html).

מחווה לזכרו של אחד מחלוצי "תאוריית המורכבות" צילום: CLAUDIO MARDONES, מתוך: WIKIMEDIA COMMONS. תחת רישיון CC BY-SA3.0 ב-29 במאי 2026, הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי אדגר מורין הלך לעולמו בגיל 104. הוא היה מחלוצי "תיאוריית המורכבות", ששינתה את האופן שבו אנו תופסים את העולם ואת עצמנו. הוא הסביר כי כל שינוי, כל מטמורפוזה, אינם יכולים להתרחש ללא שינוי מהותי באדם עצמו: "אין די בהתנגדות לברבריות החיצונית, לאכזריות ולשנאה המגיחות ממעמקי ההיסטוריה, משולבים עם הברבריות הקרה של חישוב וטכנולוגיה הנוטים לכפות את עצמם על החברה שלנו; עלינו להתנגד לברבריות שאנו נושאים בתוך כל אחד מאתנו". עבור מורין, הגישה שאותה יש לטפח היא זו של "תרבות נפשית אמיתית, הכוללת בחינה עצמית וביקורת עצמית, התנגדות לנטייה האגוצנטרית להצדיק את עצמנו ולהשליך את הרוע על הזולת". אחד ממוקדי המחקר העיקריים של אדגר מורין בראשית דרכו עסק במיתוס הגדול של המוות. בעיניו, סוגיית המוות היא מפתח מהותי להבנת תהליך ההפיכה לאנושיים, ואחד הנושאים הגדולים של האנושות. אני סבור כי הרהור מהותי זה הוביל אותו להכרה שאיננו יכולים להסתפק בתשובות כלליות או פשטניות, וכי עלינו לשלב סתירה בתוך התשובות; תפיסת המורכבות מהווה גישה יסודית המאפשרת לנו להשיב על כך. אדגר מורין הבין בשלב מוקדם מאוד כי אנו חיים כיום בעיצומו של משבר מערכתי, שכן הוא באותו הזמן גם משבר פוליטי, כלכלי, תרבותי, חברתי, אקולוגי, ומעל לכל, אנושי. במאמר שפורסם בשנת 2024, הוא מציין כי המחשבה הפכה לעיוורת, וכי האקלים של אלימות, אי-ודאות ותחושת היעדר עתיד מונע מאיתנו לחשוב על התמונה הכוללת: "התקדמות הידע אינה מסוגלת לתפוס את מורכבות המציאות, ובפרט את המציאויות האנושיות. הדבר מוביל לנסיגה אל הדוגמטיות והקנאות, כמו גם למשבר מוסרי המונע על ידי עליית השנאה ועבודת האלילים". נראה לנו, כפי שסבר גם אדגר מורין, כי הכרחי להשיב את האדם למרכז ההתפתחות החברתית ולכונן "מדיניות של ציוויליזציה" המאחדת בין בני אדם מעבר לשונות ביניהם.

השבוע התקיים אצלנו סמינר בינלאומי של אומנות הלחימה הפילוסופית "ניי קונג" של אזור אסיה, עם משתתפים מישראל, הודו, טיוואן ואוסטרליה, המדריכים: פבלו ריאל, חגורה שחורה דן 5 מספרד, וקלאודיו דומונט חגורה שחורה דן 3 מפורטוגל. שלושה ימים של אחווה בין מדינות, אימונים אינטנסיביים למתחילים ומתקדמים, שיעורים תיאורטיים ומבחני חגורה. ניי קונג היא אומנות לחימה בעלת שורשים פילוסופיים עמוקים, שנוסדה על ידי המאסטר מישל אצ'ניקה (Michel Echenique) בשנות ה-80 של המאה ה-20. היא התפתחה באמצעות התרגול וההוראה של המייסד ותלמידיו בברזיל. כיום היא נפוצה ביותר מ-15 מדינות ברחבי העולם. האמנות מבוססת על עקרונות אמנויות הלחימה הסיניות המסורתיות. שיעור ניי קונג מועברים בסניפי אקרופוליס החדשה בת"א ובחיפה באופן קבוע.

בתחילת ספטמבר, המנהל הבינלאומי של אקרופוליס החדשה, קרלוס אדלנטו פוצאל, הגיע לפגוש את הפילוסופים הצעירים שלומדים בישראל. הביקור כלל סיור בתל אביב ובירושלים, מפגש עם חברי העמותה מהמרכזים השונים בישראל שהתקיים בתל אביב כמו גם השתתפות בחגיגות ה40 לאקרופוליס החדשה בישראל. למעלה מ-200 חברים התכנסו במרכז שלנו בתל אביב למפגש מיוחד שכלל שיעור, שאלות ותשובות ומופע אומנותי מרשים. במפגש קרלוס ענה על שאלות שמעסיקות אותנו ביומיום והזכיר לנו שחיים של שאילת שאלות התבוננות ומשמעות נגישים לנו בכל הנסיבות. "להיות פילוסוף זה להתעלות בתוך נסיבות החיים שלנו. הדרך הפילוסופית לא קלה. אין דבר קל בחיים. אבל זה לא מונע מאיתנו להנות מהדרך. האם הדרכים הקשות ביותר אינן היפות ביותר? להכיר את עצמנו באמת - זה דורש הרבה מאמץ כמו כל דבר בעל ערך."

משלחת מתנדבים ספורטאים מאקרופוליס החדשה ישראל יצאה במהלך אוגוסט 2026 להשתתף במשחקים הבינלאומיים ביוון משחקי המתנדבים הבינלאומיים התקיימו ביוון 858 מתנדבים השייכים לבית ספר לספורט בסניפים השונים של אקרופוליס החדשה הבינלאומית. מתנדבים אלו מייצגים 24 מדינות. המשחקים נועדו כדי לחוות ספורט כדרך של פיתוח אנושי, שיפור עצמי ואחווה. האירוע התקיים באוליביה, במתקני אקדמיית האולימפיאדה הבינלאומית, מסגרת מחוברת עמוקות להיסטוריה ולמסורת הקלאסית של יוון, ובמיוחד משמעותית להתבונן על ספורט ועל הערכים שמאחדים את האדם. במשך כמה ימים, התקיימו תחרויות במגוון ענפי ספורט: כדורעף, כדורגל, כדורסל, טניס, חץ וקשת, ריצות שחיות ועוד... התכנית הצליחה להביא יחד את המתנדבים לאידיאל אחד משותף של שיפור עצמי ואחווה.

פרוייקט "עושים טוב במושבה" של מתנדבי אקרופולס החדשה בפרדס חנה נוצר כדי לתת מענה לכל צורך שעולה ברחבי פרדס חנה-כרכור, בימי שגרה כמו גם בשעת חירום. צוות המתנדבים שלנו פועל בשיתוף עם המועצה המקומית, עמותות וארגונים במושבה, וכן עם שפע אנשים טובים. אנחנו קשובים לכל צורך, פרטי או קהילתי, ומסייעים במגוון רחב של תחומים: חלוקת מזון לנזקקים, ניקיון, טיפוח ושיפור פני הישוב, תחזוקה בגינות קהילתיות, חינוך והרצאות בבתי ספר ובמרכזי צעירים, סיוע בשיפור פני מקלטים וכן בפרוייקטים קהילתיים כדוגמת המקרר הקהילתי להצלת מזון, תרומה ופעילויות למחלקת ילדים בבית חולים הילל יפה ועוד ועוד. ליטל כספין , מנהלת הפרויקט, מסכמת: “אנחנו קהילה של אנשים שרוצים ליצור עולם טוב יותר, שמתחיל באדם טוב יותר. האדם הזה הוא אנחנו.”

במסגרת יום האומנויות 2026, התאספו אומנים מכל קשת האומנויות ב"מקום לשירה". לערב קסום של אומנות מדע ופילוסופיה איזה ערב מדהים היה לנו! תחת הכותרת “הכוכב הזה מת, אבל האור שלו לא נעלם” - ארע מסע מרתק שבחן איך מעשיו של אדם אחד יכולים ליצור השפעה שנמשכת הרבה מעבר לרגע שבו התרחשו. האירוע חיבר בין אמנות, מדע ופילוסופיה, והזמין את המשתתפים לעצור לרגע ולחשוב איך גם המחווה הקטנה ביותר יכולה להשאיר חותם, ממש כמו אורו של כוכב רחוק שממשיך להגיע אלינו גם הרבה אחרי שכבר דעך. לאורך הערב נהנינו ממגוון ביטויים אמנותיים: תערוכת צילום, ערב שירה וציור בלייב. התוכנית כללה גם מופע תיאטרלי עוצמתי על חייו ואומץ ליבו של הפילוסוף והמדען ג’ורדנו ברונו, לצד מחול בוטו מדיטטיבי, מוזיקה מרגשת והרהורים על טבעו של האור ועל הכוח הטמון בכוונה האנושית.

""אידאל בשם אקרופוליס החדשה" - מאמר מאת קרלוס אדלנתדו פוצ'אל - מנהל בינלאומי של אקרופוליס החדשה. הסבר מעשי אודות התנועה והאידאל שהיא מציעה לחברה לרגל 70 שנה להיווסדה. ב-15 ביולי מתחילה השנה ה-70 לקיומה של "אקרופוליס החדשה". כפי שאומרים תמיד, 70 שנים עשויות להוות את כל חייו של אדם, אך הן מעטות מאוד כאשר מדובר בקיומו של אידיאל על פני האדמה. "אקרופוליס החדשה" היא אידיאל שהתגלם במאה ה-20, השואף להישאר נאמן לעקרונותיו עד נשימתו האחרונה. זהו אידיאל הנמצא בתנועה ומציג את עצמו לעולם בדמות בית ספר לפילוסופיה אזוטרית. המטרה הגדולה של אידיאל זה ניתנת לסיכום במשפט אחד: לפעול למען התחדשותה הרוחנית של האנושות. מדוע רוחני? משום שהחומר אינו יכול להתחדש. החומר מופיע, עובר שינויים הנגרמים על ידי התנועה, מזדקן ונעלם. אך הרוח נשארת, והיא יכולה לשוב ולתפוס את המקום המגיע לה בזכות מלאה בתהליך האבולוציה של בני האדם. התחדשות רוחנית זו מתבטאת ב"תיקון שמות", כפי שלימד קונפוציוס, כלומר בהעמקה ובשיפור של מה שכולנו נושאים עמנו מלידה. היא מורכבת מקציר הפרי הראוי למאמצינו המודעים להיות טובים יותר, ומהיכולת לתקן את המרכיבים שהידרדרו עם הזמן או עקב שימוש לא נכון. כוחה הגדול נובע מבפנים, שכן ההתחדשות קשורה קשר הדוק לחינוך, הנשען על ערכי הלמידה והניסיון. האידיאל מדבר אלינו על רעיונות, ובמקרה שלנו – על רעיונות הנמצאים בקשר עם משהו עליון ויכולים לעמוד לשירות הזולת: ACRO – POLIS. הרעיונות הגדולים המזינים את האידיאל האקרופוליטני – המופיעים בשלושת עקרונות היסוד, מתבטאים בכל תחומי תוכנית הלימודים שלנו. הם מתגלים באמצעות פעילות ההתנדבות שלנו וחודרים לכל הפעילויות האמנותיות והתרבותיות שאנו מציעים – הם הטוב, היפה, הצודק והאמיתי. ההתקדמות לכיוונן קשורה להתחדשות הרוחנית של האנושות. לפיכך, האידיאל של "אקרופוליס החדשה" הוא בעל אופי אבולוציוני, שכן הוא שואף להתקדם בהתאם למשמעות החיים. למרבה הצער, אנשים אידיאליסטים רבים הוטעו או נבגדו על ידי כמה מ"אידיאלים מדומים" שהופיעו לאורך ההיסטוריה. מבחינה פילוסופית, כל מה שאינו מקרב את האנושות אל יעד ההתפתחות שלה, גורם דווקא לתוצאה הפוכה, כלומר מרחיק אותה מיעדה או, במקרה הטוב, מעכב את התקדמותה לעברו. אין במילים אלו גינוי גלוי, אלא הרהור על כך שאולי כינינו "אידיאלים" את אותן צורות חשיבה ופעולה, שבפועל אינן כאלה. בנוסף, יש לקחת בחשבון כי כל רעיון זקוק לתרומה החופשית של בני האדם כדי להתממש. אך למרבה הצער, דווקא בני האדם הם אלה שאכזבו את הפרטים ואת העמים, גם בשל טבעם. למרות קביעה זו, תמיד היו, ישנם ויהיו אידיאליסטים. זאת, מאותה סיבה שבני האדם, אף שהם מודעים לקיומם של אהבות נכזבות והכאב הבלתי נמנע הנלווה אליהן, ממשיכים להתאהב ולכוון את צעדיהם בחיפוש אחר אהבה אמיתית. האמת היא שאי אפשר להתעלם מטבעם של האידיאלים והאידיאליסטים. כאשר האידיאלים הם אמיתיים, הם מפעילים מעצמם כוח משיכה עצום אל העילאי. הם מסוגלים לייצר אנרגיה הדוחפת מלמטה ומושכת מלמעלה, המניעה ומעוררת השראה. האידיאליסטים נושאים בליבם, באופן מולד, ייעוד גדול - לשרת אידיאל, שקיבלו על עצמם מרצונם החופשי. כוחו של האידיאל מופיע אצלם כרצון בלתי-ניתן לעצירה, לשיתוף פעולה עם עקרונותיו. רצון זה לעזור מתרחב ונוגע באותם אנשים העשויים להפיק תועלת מקיומו ומפעולתו של האידיאל שהם מייצגים. כולנו יודעים ש"ייעוד" הוא נטייה פנימית עמוקה כלפי פעילות, מקצוע או אורח חיים ספציפי. קריאה (VOCATION- מהמילה הלטינית vocare) המעניקה משמעות והגשמה עצמית, ומספקת מוטיבציה לפעולה החורגת מעבר לחובה גרידא. אך מלבד הידיעה על עצם קיומם של הייעודים, יש להיות מסוגלים לגלותם ולהיות אמיצים מספיק כדי להיאבק על מימושם. האידיאל המכונה "אקרופוליס החדשה" הוא אידיאל המציע אפשרות להתחדשות רוחנית ואפשרות לגלות ולחיות את הייעוד האישי, המאפשר לנו להתקרב לפסגות הידע ולצעוד בהרמוניה עם משמעות החיים.

צלילה אל אחת מהתעלומות שהמדע עוד לא ממש הצליח לפצח מנחים: ענת סלע, אריאל דליות המדע מצליח לפענח את סודות היקום – מהכוכבים הרחוקים ביותר ועד החלקיקים הזעירים ביותר. אבל דווקא ההכרה שלנו, החוויה הכי קרובה אלינו, נשארת בגדר תעלומה. כיום קיימות עשות תיאוריות שונות למהי תודעה, ולא מעט מהן סותרות זו את זו. אז מהי בעצם ההכרה האנושית? מכון הרמס לחקר הרדם מזמין אותך לצלול אל אחת השאלות המסקרנות ביותר: האם ההכרה היא תולדה של מורכבות מחשבה שתאפשר לייצר בינה מלאכותית בעלת תודעה של אדם, או שהיא תופעת טבע יסודית? נעשה הכרות עם ההסברים המדעיים המרכזיים לתופעה שנקראת תודעה, או הכרה. ונעסוק גם ברעיון פילוסופי ומדעי רדיקלי: שאולי ההכרה אינה תוצאה של החומר, אלא להיפך – היא זו המעצבת אותו, מהרעיון אל ההגשמה. נדבר גם עלינו: מה זה אומר לחיות מתוך רעיון? אידאה? והאם זה נכון לשפוט אדם רק לפי תוצאות מעשיו, או גם לפי הכוונה? זה לא דיון תאורטי, אלא הזמנה לחשוב ואולי גם לפעול אחרת. מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il

סדנה חווייתית במסע בין אור, חושך ומה שביניהם מנחות: ענת סלע, רינה בן-עמי מאז ומתמיד עוררה החשיכה באדם פחד מהלא נודע, לצד משיכה עמוקה אל המסתורין. היום אנחנו נוטים לראות בה היעדר של אור, משהו שצריך להעלים, לפתור או לעקוף. אבל מה אם החשיכה היא חלק בלתי נפרד משלם חי ודינמי, המאפשר התחדשות, תנועה וגילוי? מכון הרמס לחקר האדם מזמין אותך לצאת למסע חווייתי אל הפנים השונות של החשיכה בהשראת תיאוריית הדמיון של האנתרופולוג והפילוסוף ז’ילבר דוראנד, שיושמה על סמלים ודימויים של חושך ואור, בטבע ובחיי האדם. באמצעות רפלקציה, חשיבה אנלוגית וניתוח של אירוע משמעותי בחייהם, חווים המשתתפים את הדרך שבה הדמיון, הסמל והחוויה פותחים שער לידע מסוג אחר - בהיר, ברור, עמוק וטרנספורמטיבי. לקבוצות עד 25 משתתפים משך – 75 דקות מעניין אתכם? מוזמנים ליצור איתנו קשר ולתאם מפגש בנושא. דואר אלקטרוני: hermes@newacropolis.org.il